עם שובו של החורף דעכה המלחמה. מעולם לא פסקה, לא בשביתת נשק או בהכרזה חד-צדדית או בחתימה על מסמך הבנות. שום שלום לא קרץ אלינו מהאופק הרחוק. היא נסוגה מחיינו כמו גל עצל בחוף הים, שתמיד מאיים לחזור. הבעיה עם מעלית 2 התחילה כנראה בדיוק כשעליתי עם בתי מהחניון התת-קרקעי. שמענו פתאום רעש גדול.

לפני שהלכתי עוד ישבתי להזין את כל המדדים. נכנסתי לאפליקציה, ובלשונית של ג'וני כתבתי: שינה – בינוני. מצב רוח כללי – בינוני. התנהגות – התפרצות אחת. האפליקציה היא משהו שהכניסו לנו לנהלים ממש לאחרונה. המנהלת חזרה ואמרה שזה בשביל ההורים, שזה טוב לשקיפות ושככה נחזור לשגרה.

גם כשהיא עדיין הייתה נשואה, מיכל חשבה שיש לה משהו לא בסדר בגוף. אם הכול היה בסדר בגוף שלה, וכל מה שצריך להיות נשי היה נשי אצלה, היא בטח הייתה רוצה ילדים. אבל כששאלו אותה אם היא לא רוצה ילדים, ושאלו אותה, היא הייתה עונה: אולי אני ארצה ואולי אני לא ארצה, אבל בינתיים לא דחוף לי. זו שאלה שתמיד ניסחו על דרך השלילה, כדי לסבך את האפשרות לענות עליה ב"כן" ו"לא".

"וזה עוד כלום, אני אומר לך, יש לי עוד המון דוגמאות. רוצה לשמוע?". "בטח, אם אתה רוצה לספר". "את פינוקיו ראית?". "כן, כן. מזמן, אבל ראיתי". "אז תגיד לי אתה – מה הבעיה של פינוקיו?". "שהוא עשוי מעץ? שהוא לא ילד אמיתי?". "בסדר, נכון. וזה גם סוג של מסר. אבל כילד מעץ, מה הבעיה שלו?".