כאשר התכנסנו, חברי וחברות המערכת החדשים של כתב העת, כדי לבחור נושא לגיליון השלישי, כולם דיברו על "חוק הנאמנות". הדיונים סביב החוק והשלכותיו היו סוערים, ובקרב חברות הצוות — כמו בקרב רבים אחרים — עלו חששות בדבר השלכותיו של החוק על החופש האומנותי. המחשבה שיצירה צריכה לעלות בקנה אחד עם ערכים של מדינה, של עם או של לאום, מרחיקה אותה ממטרתה האמיתית — לעורר שיח. ושיח אמיתי אינו יכול להתקיים כשמצייתים למוסכמות ידועות מראש, כשלמחשבה לא ניתנת חירות.

המציאות הפוליטית הייתה זריזה מאיתנו והצעת החוק ירדה מאז מהפרק. אולם סוגיית הקשר בין נאמנות לְאומנות, הדרישות החוזרות מאזרחי המדינה להביע נאמנות לתפיסות עולם שקיבלו חותמת כשרות שלטונית — והעיסוק האינטנסיבי באיתור "בוגדים" והוקעתם — נותרו במרכז הדיון הציבורי, וגרמו לנו לתהות באופן רחב יותר על משמעות המושג "נאמנות". את המורכבות ניסח יפה רוביק רוזנטל, שכתב בטורו "הזירה הלשונית":

במקרא "נאמן" היא מילה נטולת חשד. נאמן הוא מי שאפשר להאמין לו, מי שתוכו כברו. בעברית החדשה מי שמצהיר על נאמנות למוסד חיצוני, כגון המדינה או הקבוצה, נחשד בכך שהוא מעדיף את נאמנותו על האמת הפנימית שלו, או על אמונותיו, ובמקרה של האומן, על אמינות היצירה.

אחרי דיונים רבים החלטנו כי הנאמנות תהיה נושא הגיליון השלישי של כתב העת.

למרבה ההפתעה, מאות השירים והסיפורים שנשלחו אלינו לא עסקו בשאלות אקטואליות אלא דווקא בפן האישי של המושג — ביטויי נאמנות ובוגדנות בזוגיות ובמשפחה, נאמנות (לעיתים כפויה) למולדת ולדת, הניסיון להישאר נאמנה לעצמך (וליצירתך) לנוכח קולות מן החוץ ועוד. בשל הניגוד בין ציפיותינו לחומרים שהתקבלו התלבטנו אם להישאר נאמנים לנושא המקורי, וכאשר החלטנו לדבוק בו נוצרו בינינו חילוקי דעות בשאלה אילו יצירות עוסקות בנאמנות ואילו לא. אך למרות חוסר הבהירות והקשיים שמחנו על הגיוון ועל החריגה מהמסגרת הרעיונית הראשונית, שהדגימו כיצד האומנות מצליחה לפרוץ ולהגדיל את טווח גבולותיה. נוכחנו שנאמנות היא מושג שתלוי בנקודת המבט המשתנה בהתאם למערך הכוחות ולזהות הדובר. שאלות חשובות כמו האם בגידה יכולה להיחשב לנאמנות מסדר אחר, והאם להיות נאמן לקול אחד משמעו בהכרח להדחיק ולהכחיש קולות אחרים, עלו והדהדו בקריאה.

מדורי הנושא שנוספו לכתב העת מעשירים את התמונה ומשקפים גם הם את פניה המורכבים של הנאמנות. פינת התרגום חושפת את ההתלבטות המתמדת של מתרגמים ומתרגמות בין נאמנות ליצירה, לקהל הקוראים ולשפת היעד; הריאיון עם שלושה יוצרים־מעבדים מלמד על האובדן והרווח בעת עיבוד יצירה ספרותית לפורמט טלוויזיוני; המדור של שושקה (ואביה־יוצרה זאב אנגלמאיר) משרטט קשרים בין נאמנות, אומנות ואקטיביזם; והמסה שכתב ד"ר אריאל זינדר מעידה שבספרות התשובה לשאלה "מה היא נאמנות" מפותלת וסבוכה ממה שנראה לעין.

מכלול היצירות והמדורים בגיליון מצביע על הנאמנות כתהליך דיאלקטי, המשקף התנגשות בין ניגודים (שלעיתים מסתיימת במיזוג והטמעה). נאמנות היא תוצר של קונפליקט שנובע מהמפגש בין טבע האדם וקולו הפנימי ובין האחר, בין הפרטי לכללי, בין הארעי לקבוע ובין האישי לפוליטי. אנו מציעים לכם לקרוא את היצירות בגיליון על רקע המפגש הזה, ומקווים שתיהנו מהקריאה.