אישה נורמלית
- 22 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 29 ביוני
שרי שביט
ערב אחד אחרי חוג הבלט, אני בת תשע. כשאני יושבת על הברזלים בבגד הגוף ומחכה שתבוא, אדם מבוגר מתקרב אליי ומתחיל ללטף את זרועותיי. פתאום, כמו נס, אורות הסובארו שלה מופיעים בקצה הרחוב. אל המכונית הלבנה אני קופצת כמו אל בריכה אולימפית.
הסובארו הישנה שלה, ממש כמו מרצפות הבית שלנו, עמוסה בארגזי ניירת שסחבה מהעבודה. אני יושבת ביניהם ונשענת על ארגזי הנייר כעל רפסודה, עוצמת עיניים ומחכה שהליטופים יעזבו את הגוף שלי. שהנשימה שוב תירגע.
כשהגענו הביתה ניסיתי לספר לה מה עשה לי הבחור הזה. אבל היא בדיוק התחילה עם ה״אני עסוקה עד מעל לראש״, ודיברה בטלפון הקווי עם חוצלארץ (מילה אחת, במלעיל) על משבר חמור בעבודה, והניפה אותי ממנה בתנועת יד חזקה שהבהירה לי לא להפריע לה עכשיו, לבלוע את המילים שלי וללכת לחדר אחר.
טלפון החוגה הצהוב שלנו עמד על שולחן המטבח, ומולו הוצבה דלת הזזה מעץ, שנעה על מסילה מרעישה. כשרק שמעה אותי נוגעת שוב בדלת, מזיזה אותה ומנסה לפתוח – רטנה לכיווני "צאי מפה, אני בטלפון עם חולצארץ", וחיזקה את המסר באותה תנועת יד ארוכה. התנועה, גם כשהונפה באוויר ולא פגעה בי, הכאיבה מאוד.
אף שנתנה לי רק סטירה אחת כל חיי, בגיל חמש כשעמדתי בתחתונים בחדר האמבטיה ואמרתי לה שאני שונאת אותה, אלימות שקופה נכחה בביתנו כל הזמן, חמקמקה ורזה כרוח רפאים.
ביום הסטירה עמדתי עירומה על מרצפות האמבטיה הכתמתמות והבטתי קדימה. עטופה במגבת ירוקה, שערי המקורזל נוטף. איני יודעת מה גרם לי להגיד את המשפט ״אני שונאת אותך״, אני רק זוכרת שהאמנתי בו. אימי שלפה את ידה הארוכה, צבועת הציפורניים, והעיפה לי סטירה שהרעידה לי את הלסת, והשאירה על הפנים שלי סימן של חמש אצבעות.
הפעם היא עברה את הגבול, וידעה את זה. התעופפתי אחורה, והיא יצאה מהחדר. על המילים שאמרתי לה לא העזתי לחזור שוב לעולם.
השנים עוברות והבושה עדיין אורבת לי, מביטה בי בריכוז, הולכת ומתקרבת, כמו נחש צפע המתפתל קרוב לרגליי, מוכן להכשה. אם אחשוף את סיפור הילדות שלי, אצטרך להודות בו. אם לא אכין לעצמי אוכל, אישאר רעבה. אבל אני עדיין רעבה. גם כשהמקרר מלא במזון והסירים גדושים בתבשילים והבטן דחוסה משובע. גם כשהבית שלי מחומם ונעים, ולא חסר בו דבר. אני מנסה לכסות על הרזון שלי ומקפידה לאכול טוב, שלא יראו עליי. לא את הכאב. לא את זיכרונות האם המשוגעת. גם לא את הרעב.
אני בת שמונה ולא מספרת לאיש על המצב בבית. גופי מתחיל להפגין מצוקה במקומי. עקמת ילדים. סינוסיטיס. תת-משקל. אדמדמת. שעלת. חזרת. בטווח זמן קצר מאוד אני חוטפת כל מחלת ילדים שאני מסוגלת, רק כדי שאימי תשים אליי לב. אבל בוקר אחד, כשצומחת לי יבלת מוזרה על האף, אין לאמא ברירה אלא לטפל בי. יבלת היא עניין חיצוני שכולם יכולים לראות.
על מיטת בית החולים הציבורי, רגע לפני הניתוח, אני שוכבת בפיג'מה בצבע תכלת עם לוגו מודפס של בית חולים ציבורי ומתחילה למרר בבכי. הבכי שיוצא ממני הוא בכי של ילדה קטנה. ניכר שהילדה הזאת מפחדת. מפחדת מחדר ניתוח ומסכינים שיחדרו לעור שלה ולבגדים מבד לא נעים.
ואז קורה הנס. אימי שולחת יד ארוכה ומלטפת לי את המצח. המבט שלה. החיוך שלה. הבושם הצרפתי שלה. הכול עוטף אותי. יותר מכול, מגע אצבעותיה מבהיר לי. בו ברגע היא מרימה אותי בידיים שלה, למרות שאני כבר גדולה לזה. לאט-לאט, כמו גור כלבים בבדיקה וטרינרית, היא מורידה אותי משולחן הניתוחים.
אחר כך מול דלפק הקבלה, כשאני לבושה בבגדים רגילים, היא מבקשת מהפקידה שתתנצל בפני המנתחים. ״אני לוקחת את היבלת של הילדה למקום בטוח", אימי מבטיחה. במגרש החנייה, רגע לפני שהסובארו בולעת אותנו, היא מחבקת אותי חיבוק נדיר, ממושך.
שבוע לאחר המקרה אנחנו נוסעות לפלסטיקאי פרטי שיושב בקליניקה מפוארת בבניין משרדים קרוב לים. הפלסטיקאי לא מפסיק לעשן סיגריות ומתגאה בכך שהוא לא נזקק למצית, מפני שהוא מדליק כל סיגריה חדשה בזו הבוערת כבר. הוא מציב מול אימי אלבומים מלאים בתמונות עירום – שדיים לפני ואחרי ניתוח הרמה, מעשה ידיו. אימי בורכה בזוג שדיים יפהפיים וזקופים, שבאורח פלא, למרות מקבץ מחלותיה, אף פעם לא איבדו מיופיים.
הפלסטיקאי מסיר את היבלת מאפי בניתוח קצר ופשוט, כשאני שוכבת בבגדיי הרגילים בהכרה מוחלטת, בהשפעתה של הרדמה מקומית. תוך כדי הניתוח הפלסטיקאי מנסה לשכנע את אימי לשפץ את השדיים שלה. למה לא בעצם. הרי המדע בעדה והיא בגיל המתאים. ואילו אימי, פלרטטנית מטבעה, מסבירה לו שהשדיים שלה הם אורים ותומים במחלקת הפלסטיקה. שתמונות שלהם מוקרנות בכנסים של רופאים, והם נלמדים על צורתם ובוריים על מסכי ענק.
הניתוח נגמר בהצלחה. היבלת מוסרת, ואני ניצלתי.
מבעד לחלונות הקליניקה הים התיכון פרוש לרווחה.
הפלסטיקאי חובש לי את האף בפלסטר ורוחץ ידיים, ואימי הודפת את ניסיונות החיזור שלו בנימוס מבודח. הם מעשנים ביחד סיגריה, מוחצים את הבדלים בין האצבעות שלהם, ואני מתעסקת בשרוכי הנעליים שלי. אני ילדה. שלא כהרגלה, אימי משלמת על הניתוח במזומן. זאת הפעם היחידה בחייה שהיא מבזבזת עליי ולוקחת אותי לרופא פרטי.
אדם כמוהו, רופא מנתח בעל שם, שניהל שיחה נעימה עם אימי המשכילה, האלגנטית, מאירת הפנים, המסופרת, הלבושה, החכמה, תמירת הגוף, יפת השדיים, מי ששפתיה מכוסות באודם ועצמות לחייה גבוהות ומאופרות, לעולם לא היה יכול לנחש שאותה אישה שהרגע שילמה לו תיסע בעוד רגע לביתה ותיכנס למיטתה, וממנה לא תצא – רק תתכסה במצעים פרחוניים מטונפים שכמעט יחנקו אותה, וחודשים ארוכים לא תסרק את בתה.