כאבי הראש של שמעון
- 23 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 30 ביוני
אדי פיין
לשמעון היו חיים טובים. היה לו כל מה שצריך, בערך: משכורת חודשית סבירה, חברים, מכונית נוחה, טיילת ליד הבית, ספסל שעליו ישב בשעת שקיעה עם בירה תוצרת בלגיה ופיצה שהובטח שהיא מאיטליה, אפילו שהייתה מבת ים, אישה יפה שכולם אמרו לו שהיא נראית צרפתייה, אפילו שגם היא, כמוהו, נולדה בבת ים.
הם גרו בגורד שחקים, חמש דקות הליכה מהטיילת, שתי דקות הליכה מהפארק, דקה הליכה מהמכולת. כדי ללכת לקופת חולים, בסך הכול היה צריך לרדת קומה אחת במעלית.
לפעמים כאב לשמעון הראש. אבל זה לא היה עניין גדול – הוא בלע כדור ושכח מהעניין.
פעם אחת במעלית ראה דוקטור בחלוק לבן עם תג שם – ד"ר פסטר.
"אההה שלום דוקטור, אני שמעון, השכן מלמעלה. אם חסר לך חלב או משהו, תקפוץ בכיף".
"תודה רבה, יש פה מכולת שתי דקות הליכה", ענה הרופא בטון מכובד וייצוגי.
שמעון התלבט אם לתקן אותו שמדובר על דקה הליכה, אבל מה הוא יודע, נהג מונית כמותו, שעזב את בית ספר בכיתה ט' ועזר לאבא שלו בנגרייה. מה הוא לעומת הרופא הזה שבטח למד הרבה שנים – כמה זה רפואה, חמש שנים? שבע? עשר עם התמחות?
שמעון השפיל את מבטו אל אצבעותיו השעירות שבצבצו מכפכפים פשוטים עם פסים בכחול ולבן, שקנה בזול מאחת החנויות בקניון הקרוב – ארבע דקות הליכה, תלוי את מי שואלים.
שמעון הביט בקנאה בנעלי העור החומות המצוחצחות של הרופא. לחתונות הוא לא משקיע ככה, ועכשיו הוא עוד לובש את החולצה שתמיד הוא אומר למרגלית שהיא נוחה לו וככה סבבה לו, למרות שהיא בצבע ורוד חרדלי, עם שני חורים מוצהרים שמרגלית מקַטרת עליהם ועוד אחד קטן שעדיין לא גילתה. והמכנסיים – מגיעים עד הברך, משופשפים לגמרי, היו פעם כחולים ועתה נוטים לאפור דהוי, כמו כביש שנסעו עליו בלי סוף, והגשם שטף ממנו כל סימן לצבע מובחן.
שמעון כבר חיכה שהמעלית תיעצר ושהדוקטור יצא. הספרות התחלפו לאט מדי: 1, ואז במקום 2 עדיין 1, ובמקום 3 עדיין 1. סוף-סוף 2, והשתיקה בין הגברים העיקה.
קופת החולים בקומה 4, משפחת קדוש ב-5. שמעון העביר יד על הזיפים, הוא כבר בגיל שהשערות הלבנות והאפורות משתבצות בזקן שלו ויוצרות צורות מופשטות, כמו שטיח שחתולים שרטו בהתקף זעם. שמעון ידע שהוא נראה מוזנח, זה אף פעם לא הפריע לו. עד היום, לראשונה, מול הדוקטור הצעיר הזה.
בלילה התקשה שמעון להירדם. הוא גרר את רגליו אל המטבח. קור המרצפות חדר דרך החורים בגרביים שהיו פעם לבנות. מדי פעם הוא תפר את החורים בגרביו, אבל מאז שהוא חייב משקפי ראייה כדי להשחיל את החוט במחט, הוא ממעט בפעולה הזאת, שגם עם משקפיים לוקחת לו דקות ארוכות. הוא הציץ בספרות הירוקות שזהרו משעונו הדיגיטלי של המיקרוגל. 2:33. הוא התאכזב, קיווה שהשעה תהיה מאוחרת יותר. שמעון שתה קצת מים והלך להשתין.
סתירה שכזו – להכניס נוזלים, להוציא נוזלים, חשב לעצמו.
בשירותים קיווה בכל מאודו שלא ייוותרו טיפות על האסלה. מרגלית ביקשה ממנו שירכיב משקפיים גם לשירותים, כך שיוכל להבחין אם "השאיר נזק". הוא סירב – יש גבול. בִּמקום משקפיים הביט אל האסלה מתוך כוונה עמוקה שגם הטיפות האחרונות ימצאו את מקומן. כאשר ניער בזהירות פניו הביעו ריכוז עמוק, כמעט כמו בתפילה.
משפחתו דווקא שומרת מסורת, ומרגלית מדליקה נרות בשבת. אבל מאז הצבא הפסיק להאמין באלוהים. "אחרי מה שעברתי בצבא, אני והוא - זהו", אמר והרים אצבע מאשימה כלפי מעלה.
מרגלית לא שאלה על מה שהתרחש בצבא. היא יודעת שהיה בקרבי. שירת שנתיים בגולני, הייתה איזו היתקלות, כנראה חברים מתו. אחר כך היה שבר כלי. המשפחה שלו התפללה עליו, חברים התפללו למענו, ושמעון? הוא החליט להפסיק להתפלל.
לאורך הטיילת והפארקים היו פזורים דוכנים שבהם עמדו חסידים והציעו לעוברים ושבים להניח תפילין. הוא סירב פעם אחר פעם, נמנע מליצור עימם קשר עין. "עזבו אותי, בחיאת", היה המקסימום שאמר להם.
מרגלית היא אחות. הייתה לה אפשרות לעבוד בקופת החולים בקומה שמתחת, אך היא החליטה שזה קרוב מדי. היא עובדת בקופה המתחרה, שלוש דקות הליכה משם. עכשיו היא ישנה. השעה כבר 3:15, שמעון שכב על הספה האפורה בסלון. הספה קצרה מדי, ואילצה אותו להתקפל בתנוחה עוברית. הוא חש את החספוס של הספה, שהזכיר לו את מגע זיפיו. כף ידו הזיעה והוא ניסה למצוא לה מקום נוח, אך היא נתקלה בכתם קשה. המרקם כמו של טיח, או דבק מגע שהתייבש. היה לו קשה להכריע בין הדימויים בשעה כה מאוחרת. הוא לא זכר מתי נוצר הכתם וממה. משקל גופו לחץ על הכתף, הראש הדחוק הפעיל לחץ על הצוואר. ריח עשן וירי עלה בנחיריו. הדופק עלה, תחושת כובד באזור החזה, זיעה קרה. הוא סגר את אגרופו בחוזקה ואחר כך לחץ בשתי אצבעות על חלק הבשרני שבין האגודל לאצבע. הוא לקח נשימה עמוקה, ועוד אחת ועוד אחת.
שמעון אימץ את מוחו להבין מדוע קינא ברופא כל כך. הרי החיים שלו ממש בסדר. הוא הגיע למסקנה שדבר מה חסר בחייו – אולי טלוויזיה?
***
למחרת קנה טלוויזיה צבעונית. מרגלית אשתו הופתעה מהקופסה הענקית. היא חייכה, הכינה פופקורן והתיישבה ליד בעלה. היו לה חיים טובים. היה לה כל מה שצריך, בערך: בעל טוב, עבודה קבועה, מקצוע מכובד, קשרים טובים עם המשפחה, אוכל טעים שהכינה בעצמה ואפילו תחביב – התעמלות שמבטיחה גוף מעוצב ומחוטב. החוג התקיים בקומה השלישית במרפסת של סטודיו בקניון, ממש מול הבית שלהם. עד כדי כך קרוב שמדי פעם כששמעון שתה קפה שחור עם הל, היה צופה בה עומדת על דשא מלאכותי עם עוד כמה נשים. מולן הייתה מדריכה שהדגימה דברים מוזרים, כמו עמידה על רגל אחת תוך סיבובי קרסול ברגל השנייה.
בלילה מרגלית התקשתה להירדם. היא לא יצאה מהמיטה, לא נזכרה בשום דבר, אלא פשוט הביטה בצדודית של שמעון. הלחי שלו הייתה מרוחה על הכר, כמו גלידה שנמסה על מדרכה חמה בקיץ. הפה שלו היה פתוח, מדיף ריח חמצמץ ומלוח. היא הסיטה את ראשה לצד השני.
מרגלית עצמה את עיניה, לקחה נשימות עמוקות וקצובות, אך לאחר כשעה של ניסיונות כושלים להירדם, שאלה את עצמה: משהו חסר?
***
למחרת קנתה ספת עור זוגית. הסבלים הניחו את הספה מול הטלוויזיה הענקית. מרגלית נתנה להם טיפ מכובד והתיישבה לראות תוכנית אירוח אמריקנית. המנחה דגמנה אושר בצורה אמינה מספיק כדי לשלהב את הקהל באולפן. היו שם אנשים שסבלו מצרות מוזרות, והיא הרגישה בת-מזל שהיא גרה בישראל. שמעון שמח מאוד על הספה והחמיא לאשתו על הבחירה. הם צפו יחד בתוכנית האירוח. הפעם מרגלית לא הכינה פופקורן, מחשש ללכלך את הקנייה החדשה.
ב-00:00 בלילה שוב כאב לשמעון הראש. אני בן 45, מרגלית בת 40, אין לנו ילדים. התייאשתי מטיפולי הפוריות האלה, אבל עכשיו אני בַּשל, מרוויח לא רע, עברתי די הרבה בחיים, אני יכול להיות אבא טוב. הוא דיבר עם מרגלית. היא בכתה והם אימצו תינוק סיני. מרגלית רצתה לקרוא לו גדי, אבל שמעון התעקש על מזוקה.
"למה מזוקה, מה זה בכלל מזוקה?".
"מזוקה זה מזוקה, מה זה גדי?".
"גדי זה אחלה שם".
"גם מזוקה זה אחלה שם".
כך המשיך הדיון עד ששניהם התעייפו, ובזה הסתיים העניין – היא קראה לילד גדי, ושמעון קרא לילד מזוקה.
גם מזוקה וגם גדי בכו המון, וחרבנו המון. אולי מפני שסינים רגילים למזון תינוקות אחר, אולי מפני שקראו לו בשני שמות ולכן חרבן כפול. מרגלית הסתדרה עם החלפת החיתולים, אמרה שזה מזכיר לה "ריחות של ילדות". שמעון שנא את הקקי של מזוקה. תמיד כשהחליף חיתול היה מביט למזוקה בעיניים ואומר "קצת פחות, אתה יכול אולי קצת פחות". אבל מזוקה המשיך בשלו.
***
כשהיה מזוקה בן חמש אמר לשמעון בפעם הראשונה שהוא אוהב אותו. לשמעון התפשט חיוך ענק על הפנים. בלילה שיתף את מרגלית שמזוקה אמר לו שהוא אוהב אותו. מרגלית ענתה שגדי ילד מאוד אוהב. וכך חיו להם באושר ועושר, טלוויזיה צבעונית, ספת עור, ילד סיני בעל שני שמות ותחושה שמשהו עדיין חסר, עד היום שגדי התגייס.
שמעון ויתר על השם מזוקה, כי גדי רצה גולני כמו אבא שלו.
שמעון התנה את החתימה על האישור שבנם היחיד יתגייס לקרבי בכך שיעבור את מבחני הבגרות בציונים טובים. לשווא שיער שבנו ירש ממנו את העצלות. כנראה מפני שהיה מאומץ, הגֵנים של אי-ישיבה על התחת לא עברו אליו, והבן דווקא למד בשקידה והוציא ציונים מעולים.
כאבי הראש של שמעון היו עוצמתיים יותר מאי-פעם.
במעלית הוא ראה את ד"ר פסטר, ושם לב שהזמן נתן גם בו את אותותיו. נעליו היו מצוחצחות פחות, תג השם התיישן, ושמעון הבחין בקמט בנעל ימין, בכתם אפרפר קטן במכנסיים, ובחוֹר אחד או שניים בחלוק הלבן. נדמה שהחלוק שהקנה לרופא מעמד וכוח הפך למשקולת של אחריות. לשמעון זה הזכיר שכפ"ץ כבד שצריך לבדוק את תכולתו לפני כל פעילות. מחסניות – יש; רימונים – יש; פנס, ציוד ניווט וקשר – יש.
"הייתי בגולני, אתה יודע דוקטור?", אמר לרופא, והוא הנהן אליו בתגובה כאילו שיתף אותו בכאב גרון טורדני.
***
שמעון יושב במרפסת, חמישה גורדי שחקים מסתירים לו את רוב הים, אבל הוא יודע שהוא שם.
הסטודיו להתעמלות כבר נסגר מזמן. נותרו ערימות של כיסאות, שולחנות, מזרנים וארגזים מכוסים אבק. הוא מרים את מבטו אל השמיים, ולראשונה לאחר כל כך הרבה שנים פונה בתפילה:
"אלוהים, רק תשמור עליו, שלא יקרה לו משהו".