תופעות לוואי של תמונות וכתרים
- 22 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 29 ביוני
בר סלע
משרד ת"ש צבאי בתל השומר הוא קודם כול בוטקה. אחר כך הוא שורה של בוטקה, אחד ליד השני, אחד מול השני. ואז הוא מתמלא בגרסאות של משקית ת"ש. במשך שנתיים, וחודש של מילואים, אני הייתי גרסה כזאת. התעקשתי לאשש סטראוטיפ שאי אפשר לגדול לתוכו, כמו המדים שלנו אחרי שהצרנו אותם. היינו כולנו היענות נלהבת להכללה, בצבעי ירוק זית וסגול לילך, חייכניות וּמְתַפְעֲלוֹת מוניטין. במקרה שלנו לא היה לאף אחת חבר. לכולנו היו רק עכברים. אחד נכנס מבחוץ והסתובב במשרדים בלילה. הוא מת בפח הזבל הפתוח. אחר נכנס ממשרדים אחרים והסתובב בקירות במהלך היום. הוא מת בקירות. את הריחות של שניהם לא הצלחנו להוציא מאף משרד.
אבל לפעמים הצלחנו להתעלם מהריח, והיה לנו מצחיק ויפה. במשרדים היו לוחות שעם מלאים בנעצים ותמונות, ולוחות שעם מלאים בתאריכים שהקפנו בטוש אדום. היו פוסטרים של פרחים מצוירים מעל שולחנות עץ תעשייתי מלאים ברשימות, ערמות טפסים ועטים זולים. המון עטים. הכול חובר בסוגים שונים של וושי-טייפ (מקושט בציורים בצבעי פסטל). יש רגעים שאני זוכרת מהמשרד שאין להם בכלל את הריח הזה.
במשרד שלי, הרחוק ביותר מזה של הקצינה, לרוב היו לפחות שלוש חיילות עם גומיות על פרקי הידיים (עד שיעירו להן לאסוף), מרוחות על כיסאות שמסתובבים על גלגלים. מאחוריהן ארון חוטים של התקשוב תפס רבע מהחדר. אחת מהן, שהיה לה שיער צבוע בבלונד שעוד תגלה שלא מחמיא לה, היא אני, והיא יודעת כבר אז שתאהב להיות שם רק בדיעבד.
מעל הראש של הגרסה הזאת שלי תלוי כתר שעשוי מבריסטול שקוף (נדיר ויקר ביחס למשכורת צבאית). כשגזרנו כתרים מהבריסטול במספריים המשרדיים האדומים – במיוחד כשכבר השקענו בבריסטול השקוף ובגיר של צבעי הקשת – היינו מזכירות אחת לשנייה שהרצועה צריכה להיות ארוכה מספיק כדי שתקיף את הראש ועבה מספיק כדי שתעמוד גבוה. בריסטולים אחרים, בדוגמת נצנצים, היינו גוזרות לאותיות בעובי דומה, בהתלהבות דקה יותר. על הכתר בפינת המשרד הודבקו רי"ש ואז בי"ת ואז טי"ת. הדבק תמיד אכזב אותנו. היינו מתייאשות ומהדקות במהדק האפור הכבד שאצל הקצינה, אבל ההבדל האסתטי בין הדבק לבין המהדק היה כל כך ברור, שלא הפסקנו לנסות שוב את הדבק. כעבור שנה לקחתי מהדק כזה למשרד שלי. כעבור שנתיים גנבתי אותו מהאפסנאות איתי הביתה.
מתחת לרב"ט שעל הכתר: לב ושם פרטי. כמה פעמים עלתה בי המחשבה שאת השם שלי, שם קצר לעומת השמות של שאר הבנות, יכלו לגזור גדול יותר. כמה השתעממתי שם שזה באמת העסיק אותי? כדי להכין כתר, חיכו שמושא ההכתרה תלך להדפיס במדור גיוס, או לשק"ם, או לחלבייה. לקח יותר זמן להכין אותו מלחבוש אותו. לא עברה שעה עד שהוא נתלה מהפינות על קירות הגבס הדקים, בעזרתם הנאמנה של הנעצים הוורודים. הוא לא ריגש אותי כשקיבלתי אותו. אותן הוא ריגש? התרגשנו שם?
היו עוד כתרים: כתר יום הולדת 19, כתר יום הולדת 20, כתר שנה אחרונה, כתר סמל ועוד כמה. אם השתחררתי בסוף אוגוסט 2022, אז עברו מאז שלוש, אולי כבר ארבע שנים? חבשנו כתרים רק לדקות, לתמונות. אף אחד לא הלך עם כתר בבסיס. כתר הוא לא כמו בלונים או דרגות. אף אחד לא חשב שאת בדרך להעניק אותו או שלא מצאת מקום להניח.
רצינו תשומת לב, היה לנו את השרוך בשביל זה, אבל עם הימים רצינו יותר שיעזבו אותנו בשקט. לא כולן הודו בטינה, אבל רכשנו אותה מהר אחרי שסיימנו את הקורס וקיבלנו את השיבוץ לבסיס. האשמנו את הטינה באווירה הסטטית ונפטרנו משתיהן ברגע שהשתחררנו. יום בלי פניות היה חלום שלא התגשם, אבל חלום שהתמיד. הייתי צריכה לשאוף לשקט כדי להיות נחמדה כשהיה רועש. בדיעבד אפשר לשמוע את מעט השקט שכן היה שם. אולי זו נוסטלגיה.
ארזתי המון כתרים כשהשתחררתי. כבר ארבע שנים כולם משוטחים, מקופלים לחצי, דחוסים תחת לוח מאה יום ריק.