עשבים שוטים
- שירה קוריאל
- 18 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 25 במאי
שירה קוריאל
פרסמתי מודעה: אוסף מקטרות עץ למסירה. תוך שלוש שעות, הופיע בחור צעיר. צנום ומתולתל, חולצה מרובבת בכתמי שמן. אמר שהוא משורר. "סביר להניח שקראת את הספרים שלי," אמר. לא הכרתי את שמו ובטח שלא קראתי אף לא אחד משיריו, שפורסמו "בכל העיתונים." פניי האדמומיות קסמו לו והוא הציע לי להצטרף לעלות איתו לרגל פסטיבל המשוררים. "איפה אני אשן?" שאלתי, אני לא בחורה של אוהלים. "מסדרים לי שם חדר," אמר בנימת חשיבות. "ומה איתי?" קול חלוש ומבוהל בקע מתוכי. "את מוזמנת לישון איתי," אמר נשען על משקוף הדלת. "באותה מיטה?" שאלתי "למה לא..." הוא חייך. "במיטות נפרדות, אני מקווה..." הוא לא ענה.
בדרך למכונית הוא שאל אם יש לי רישיון נהיגה. "רוב המשוררים אינם נוהגים, תחושת התנועה בין שני קווים ישרים עושה לנו אגורפוביה," אחר כך הוסיף שהוא מכונה בציבור "משורר הדרכים." לכל אורכה של הדרך, הוא ניסה את כל סוגי המקטרות וריח של טבק בטעם אניס האפיל על הריח החמוץ של חולצתו. נאסר עלי להפעיל את "פטפוטי הרדיו," כפי שכינה אותם. "בודלר אמר..." הוא נעץ בי את המבט הזה, שגורם לי לאדמומיות בלחיים, ומייד הסיק את המסקנה המתבקשת. "את לא יודעת מי זה בודלר?" "זה בגלל שלא נולדתי במאה השש־עשרה," אמרתי. והוא תיקן: "בודלר הוא משורר מהמאה התשע־עשרה," ובליבו אמר: מטומטמת. עכשיו ברור כשמש איך לא הכירה גם אותי, והחל לדקלם את כל כתבי בודלר בניסיון להפוך אותי לאשת תרבות עד שנגיע ליעד.
הנסיעה נמשכה ללא סוף, במיוחד בשל המילים העייפות שעליהן חזר שוב ושוב והסתחררו לי בראש, ריח התמרים העז, הבשרני, החג סביב־סביב, ובנחירי נצבר, נמהל בנשמתי... ומפני שהמשורר היה זקוק לעצירות קפה כל רבע שעה עגולה.
בסוף הגענו אל גבעה ירוקה, בקצה עמד פונדק קטן בנוי קורות של עץ ישן. מזג אוויר של אחר צוהריים שרבי ונטוש קיבל את פנינו וארון מפתחות שעליהם כתובים שמות המשוררים. לקחנו את מפתח מספר שמונה ועלינו במדרגות צרות עטופות לבד ישן, עד שהגענו לעליית הגג. החדר היה קטן וחנוק, מיטת עץ יחידה, חורקת, וחלונות קטנים המשקיפים אל פרדס מיובש. בתוך מגירת השידה המשורר מצא פתק ועליו תאריך מלפני שנה בדיוק, מילים בצורת שיר, חתומות בשמו של מי שכינו "אחרון המשוררים". מספרים שנפטר בשנתו בפסטיבל האחרון. כעת התחוור לי – בחדר הזה. במיטה הזאת.
המשורר בחר לעצמו מקטרת איטלקית מעץ אגוז, אמר שהוא יוצא לסיבוב שיחות עם משוררים שהוא בטוח שאין לי עניין בהם והשאיר אותי לבדי בחדר. היה חם ולא ניתן היה לפתוח את החלון. פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח במקלחת רוויית החלודה תחת הזרם הדלוח. הזרם פרץ בעוצמה, דעך לטפטופים של גסיסה, עד שפסק פתאום.
לבשתי את שמלתי הפרחונית שבהקה בתוך הגוונים החומים של המקום, וירדתי לקומת המרתף. חלל חשוך ושקט, ובפינה אישה זקנה ודקיקה, עיניה שקועות במחברת, גם היא כנראה משוררת. איש לא התקרב אליה. ממולה שיכור ממלא עוד כוסית וודקה ולצידו אישה נפוחת שרוולים מנסה לדובבו.
ניגשתי לבר, לא יודעת מה להזמין. לצידי נעמד גבר מבוגר בעל בלורית לבנה, מחכה שאתבונן בו, שאאשר את קיומו במבטי, שאפלוט תגובת התרגשות. מישהו בסדר גודל שלי עומד ליד מישהו בסדר גודל שלו. לא זיהיתי אותו ורק אמרתי שלום. גם הוא התעניין אם קראתי את שיריו, אמרתי שבודלר אמר שהשעמום בעל כורחו פורץ בבכי, מעשן מקטרתו וחולם על גרדומים. לקחתי את הכוס שלי והתיישבתי בשולחן עגול מרוחק, הצופה אל המשוררת הדקיקה, המכונסת. איש הבלורית, שראה בדברי אקט מסעיר חושים של מחאה, התיישב עם כוס היין שלו לצידי ואמר: "אם כבר המאה התשע־עשרה, אז היינה." הרגשתי איך חום כבד עולה מתוך פניי. ובדיוק כשאמר "להט את ליבי יסעיר," הופיע המשורר במקטרת מלווה בצעירה, גם היא מנופחת שרוולים, שלחצה את ידו של משורר הבלורית ואמרה לו שהיא משוררת שזה עתה הוציאה ספר. משורר הבלורית המבוגר הביט במשורר הצעיר המתולתל כמקנא בבנו, והמשורר הצעיר שלח לעברו מבט של רצח אב עד שהסתלק.
כשהוסיף עוד טבק אניס למקטרת, שאלתי איפה מתרחש הפסטיבל, איפה כל המשוררים, והוא אמר שמעבר לגבעה יש מי שמקריאים מילים שרירותיות המודבקות למשפטים ומחולקות לבתים, ושאינו בטוח שהם זכאים לתואר "משוררים". הוא נעץ בי מבט. מחר בערב הוא יקרא משיריו, וזה, לדבריו, הדבר היחיד ששווה את הצעידה בחום. המשורר הציע למשוררת הצעירה להצטרף אלינו לחדר וכשאמרתי שאני מעדיפה להישאר במרתף, הופיעה אישה מבוגרת, לחשה לי באוזן: "תשמרי עליו שלא יברח" ונעלמה. נותרתי עם קומץ מילים שלא הצלחתי להבין, וניסיתי לפענח כיצד הצליח המשורר שלי לייצר לעצמו מוניטין של דון ז'ואן, באמצעות המקטרת או בזכות החולצה הלא מכובסת.
נשארתי לשבת במרתף, מחכה שיעבור הלילה, מבטיחה לעצמי שבבוקר אני עוזבת עם או בלי המשורר. הפונדק חרק והתכווץ סביבי, חריקות של מדרגות נשמעו ללא הרף, וצעידות הלוך ושוב במסדרונות הסגירו שכל המשוררים סובלים מנדודי שינה. משוררת בכותונת לילה ניגשה ושאלה אותי אם אני עובדת במקום, ואם אני יודעת איפה יש משהו לכרסם, כי היא מוכרחה לכרסם בלילות.
אחר כך הופיע משורר הבלורית, הוא התיישב לידי וסיפר לי על ייסורי המילים, ייסורי האהבה, ייסורי הדור ואיזה זבל השאיר אחריו המשורר האחרון, ושמשורר המקטרת הוא ילד קטן ומפונק, חסר כשרון ששותה סאן פלגרינו. בדיוק ברגע הזה הופיע בעל המקטרת בקצה החדר, והבלורית קם מהכיסא ופינה לו את המקום.
"הרוח שלו מרחפת בחדר, אני לא מצליח לישון," לחש לי ויצא החוצה לעשן. יללת תנים נשמעה ולאחר כמה דקות עשן כבד עלה מהפרדס. אש גדולה וגבוהה התקרבה לכיוון הפונדק, אזעקה וקול כמו מן השמיים קרא: "נא לפנות את החדרים, לשכב במסדרון עם הראש כלפי מטה." קולות של שיעולים מילאו את המסדרונות, ומשוררים שלא ראיתי קודם הציפו את המסדרונות. האש גדלה והסתערה, הקיפה את הפונדק והעשן חדר בין חריצי העץ.
גברים ונשים מבחוץ התרוצצו סביב הבניין אוחזים דליי מים שופכים וממלאים שוב ושוב, מהחלונות הקטנים ניתן היה לראות את הפרדס מתלקח במהירות, והאנשים מבחוץ חומקים מהאש.
בתוך המסדרון הצר, המשוררים החלו אוחזים זה בזה, מטפסים זה על גבי זה וקולות אימת שירה בקעו מתוכם, במהירות אספו את דפי שיריהם ואחזו בם בחוזקה, כל משורר ושיריו. אלא שהדחיסות ערבבה בין דפי השירים ולא ניתן היה להבחין בין כתבי היד, ותוך כדי כל אחד מהם משמיע את קולו, שאם ימות יהיו אלו מילותיו האחרונות, ואין מי שישמע, מתוך ערבוביית הקולות נמחקו המילים.
כשהאש התקרבה אל מפתן הבניין הגיעו מכבי האש. תוך כמה דקות האש נעלמה כלא הייתה, וכל המשוררים חזרו לנשום לרווחה.
זה אחר זה, המשוררים חזרו לחדריהם ונעלו את הדלתות. שקט כבד ירד על הפונדק, ונדמה היה שכל המשוררים סוף סוף נרדמו. אלא שאז נשמעו מן שריקות קטנות וקולות כרסומים, ומתוך הצינור העולה מהגג החלו לצעוד חולדות גדולות ושחורות. עוד חולדה. ועוד חולדה. עשרות חולדות ירדו מן התקרה, גדודים, גדודים החלו להתרוצץ בחדרים. חולדות נוספות יצאו מתוך פתחי הביוב, מאסלות השירותים. הן התרוצצו במסדרונות במהירות, טיפסו על הקירות, נכנסו לתוך המיטות ולתוך המקלחות, התרוצצו בין כפות רגליהם של המשוררים, כרסמו את ציפורניהם, נשכו את בשריהם. צווחות אימה נשמעו, המשוררים ברחו בריצה אל עבר הפרדס, נמלטו כעשבים שוטים.