פנינים
- 27 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
מישל רוזן
בכל יום אני נשארת במיטה שלי עד 12:00 בצהריים. אני שוכבת מתחת לפוך וצופה באור שנשפך פנימה דרך התריסים אל תוך החדר, עד שהחדר מזהיב. עכשיו אוגוסט ואני עדיין עם פוך, למרות שביקשת ממני להחליף לשמיכה דקה יותר – כי חם עכשיו, לא חם לך? – אבל אני מסרבת. כשמגיע 12:00, העור שלי דביק מזיעה. אני מתלבשת לאט ויוצאת מהחדר. אני לובשת חולצה ארוכה וגרביונים מתחת לבגדים, כי אני חייבת, למרות שחם. אני הולכת לחדר האוכל, מצחצחת שיניים בדרך לשם ויורקת את הקצף בכניסה. לוקחת צלחת, שמה אוכל שאני אזרוק אחר כך, אבל את התפוח אני שמה בכיס שלי, ליתר ביטחון. הוא תפוח ירוק, ועגול, ובסוף כשאני דוחפת את השיניים שלי עמוק לתוכו הוא מר כל כך שאני מחייכת. אחרי זה אני עולה על הגבעה ויושבת על הספסל וקוראת ספר עד שנהיה פחות חם והשמיים מתחילים להיות ורודים. אני לא זוכרת איזה ספר אני קוראת, ואני לא זוכרת מי נתן לי אותו, אבל זה לא משנה כל כך. המילים נושבות עליי ונהיה לי קר. אני קמה מהספסל ומתחילה ללכת. זה מה שאני עושה כל יום, אני הולכת. אני מקיפה את הבניין, את כל הקומפלקס, הולכת על האספלט סיבוב אחד, שניים, שלושה, ומסביבי הכול שקט. שקט, שקט, שקט, והשמיים מאדימים והשמש היא דיסק בוהק שצורב לי בעיניים, אבל אני ממשיכה ללכת למרות שהרגליים שלי מתחילות לכאוב. זה לא משנה. כשמתחיל להחשיך אני חייבת להפסיק, אחרת את תכעסי עליי, אז אני חוזרת לחדר האוכל, לוקחת פרוסת לחם שחור – כי הוא בריא ואת רוצה שאני אבריא, נכון? – ואז חוזרת לחדר שלי להסתתר מתחת לפוך. ואז הכול מהתחלה.
"איך את מרגישה היום?". בשבוע שעבר אחת מהבנות שכבה עירומה על האדמה, כאילו הרגע היא יצאה מהרחם, ובכתה. היא הסתכלה עליי בעיניים אדומות רטובות, ובכתה.
"אני בסדר, עייפה". אני לא שולטת על הלשון שלי יותר, והמילים מתלפפות מסביב לשיניים שלי ואומרות את מה שהן רוצות להגיד. הצלילים יוצאים בצורות שאני לא מכירה, ואז אני לא שומעת את עצמי יותר.
"אני חושבת שכדאי לך להתחיל גם לקחת תוספי ויטמינים. את ממש חיוורת. יש לך תיאבון?".
אולי אני באמת צריכה לקחת ויטמינים. את כל האלפבית. אבל בינתיים אני ממשיכה לקחת את התרופה שלי, כמו שאמרת לי לעשות. היא אמורה לעזור לי לישון, להיות רגועה יותר. היא קלה לבליעה, שזה טוב, למרות שאני אשמח להקיא. אני אוהבת להעמיד פנים שהכדורים הם בעצם פנינים קטנות, אני בולעת פנינים. אני תיבת אוצר. לפעמים אני רוצה לפזר אותן על הרצפה, לשתול אותן באדמה, ולפעמים אני רוצה לקפוץ על השולחן שלך ולצרוח. אל תחזיקי אותי, אל תחזיקי אותי, ואני מתפתלת בין הזרועות שלך כמו תולעת, כמו איזה יצור מגעיל. הכול מגעיל. "את רוצה להתקשר להורים?". אני רוצה ללכת. להקיף את הבניין, את כל הקומפלקס. עוד יום ועוד יום. "בואי נמדוד לך לחץ דם". פנינה אחת, פנינה שתיים, פנינה שלוש. אני ממשיכה ללכת (פעם אחת, בלי שאף אחד ראה, קפצתי דרך החלון אל תוך המטבח. באמצע המטבח יש מכונה ענקית והיא רטובה וצועקת וכל הסכינים והמזלגות שרים בקול, אבל הצעקות שלה חזקות יותר). ואני הולכת והולכת ומקיפה את הבניין, את כל הקומפלקס, וחם לי כל כך אבל אני לא לובשת חולצה קצרה, לא, אף פעם. "בואי נמדוד לך חום". אני סופרת יתושים, קוראת את הספר שלי ושוכחת על מה הוא, וממשיכה ללכת. אתמול ישנתי שעתיים, היום ישנתי 12 שעות. מחר אני אנעל את עצמי בחדר שלי ואשב על הרצפה ואחשוב על כמה שהכול מסריח. הכול מסריח. פנינה ארבע, פנינה חמש, פנינה שש. זה מה יש, את צריכה להתמודד. תהיי חזקה, תהיי פחדנית. אני מקיפה את הבניין, אוספת ענפים ותוחבת אותם בשיער שלי, והציפורים עפות מעליי במעגלים ואני רוצה להצמיח ניבים חדים ולצוד אותן. לבלוע נוצות.
את יודעת, ב-5:00 בבוקר כל העולם נהיה אפור-כחול כזה, כאילו יש לי ערפל בעיניים. לפעמים, ב-5:00 בבוקר, הגוף שלי מעקצץ ואני יוצאת החוצה מהחדר שלי כאילו הוא בוער. אני נושמת עמוק והאוויר כל כך רטוב שאני יכולה לשתות אותו ולירוק אחר כך. העצים מתעוררים שוב, אני בוכה, וערפל כסוף יוצא לי מהעיניים ומסתלסל סביב הענפים. לרגע אני שוכחת. פנינים, פנינים. אני מגיעה לגדר ועומדת מול השער ואני צופה בו והוא צופה בי בחזרה. אני מסתובבת במקום שוב ושוב. משהו קורה לי ב-5:00 בבוקר, ב-6:00 זה כבר נעלם. אני מורידה הכול: את הבגדים, את העור, את העצמות, והופכת למשהו שהוא לא אישה יותר. חיית טרף, כלב שמירה. אני אשמור בסוד על הפנינים שלי. אני אזחל סביב על האספלט, טפרים חודרים עמוק פנימה, אנשך אותך, את כולם, ואז אזחל לי לתוך השיחים ואלך לישון. אני אישן למשך הרבה זמן. בבקשה, בבקשה, תני לי לישון.