מעלה מטה

אנסטסיה ויסוצקי

אחרי ארבעים יום נותרו רק שתיהן בסירה.

הבת הייתה אחראית על המשוטים. בעיניים אדומות דומעות מהרוח, ללא כובע, עם צוואר ופנים שרופים מהשמש, שיער קשור בצעיף מלא בדם מיובש, היא חתרה. השעינה את הגוף הפצוע לאחור, עצמה עיניים בתקווה לנוח, ואז דחפה את המשוטים קדימה. שריריה רעדו ללא שליטה מכל מכת גלים על הסירה.

האֵם ניסתה בינתיים להשתלט על תנועת הסירה. לא לתת לטלטול הגלים להוציא מידיה את ההגה שרעד בלי הפסקה. ידיה רעדו מהמאמץ. היא הייתה לבושה באותה מידה שהייתה חשופה – הכובע, המכנסיים, החולצה היו קרועים, מתנפנפים על הזרועות והגב כמו דגלים קטנים. השיער הבהיר הסתיר את העיניים, הפנים היו נפוחות, שרופות מהשמש.

קרקעית הסירה הייתה מוצפת מים, שם שחו בין רגליהן היחפות של השתיים קופסאות וספלי פח, סמרטוטים, חתיכות עור, בקבוקים ריקים ובקבוקים שעדיין נותרו בהם מים מתוקים.

הבת הניחה את המשוטים והסתכלה מעלה, איפה שהשמיים התחילו להסמיק לפני החשיכה. היא הרגישה במבט שבהה בה בכבדות, כמו בתוכחה. הקצף שהתעופף לפניה התחזק.

"אולי נשנה כיוון?" היא אמרה, "אולי עדיף מערבה?"

"אני רוצה לעשן," ענתה האֵם.

היה לה קשה לשמוע את זה, להבין שהרגע הגיע. היא לא זזה והמשיכה לבהות כלפי מעלה. הפחד בלע הכול חוץ מהכעס. נראה לה שזו בקשה אגואיסטית.

הרי היא עצמה החזיקה מעמד, אז למה אימא שלה לא יכולה עוד קצת. איך היא יכולה להפקיר אותה ככה בלב ים, ללא כיוון. והייתה גם הידיעה שמוות אחד מקרב את הגעתו של השני.

"אימא, אם את הולכת למות, עדיף שתעשי את זה כשאת ישנה. תשכבי ותישני."

האֵם שחררה את ידיה מההגה הרועד ותמכה בהן את הראש. היא פרשׂה את רגליה קדימה.

"הרי סיכמנו, כשיגיע הרגע, תני לי ואלך."

עברו כמה רגעים והאֵם המשיכה:

"קדימה, בואי."

האֵם דיברה על שליש סיגריה חבויה בקופסת מתכת, שארית מקופסת הסיגריות של אבא שהייתה מלאה לפני ארבעים יום, כשכולם ברחו יחד. עטופה בשלוש שקיות ניילון קטנות, שנכרכו בטלאי משריד של מעיל גשם, עם מצית ישן – טמונים בכיס מכנסיה של הבת. יחד סיכמו שרק לגוססים מותר לעשן סיגריות.

גל גבוה התרסק על הסירה והרעיד אותה. הבת קמה מתנדנדת, מנסה שלא ליפול. היא כפתה את ההגה בחבל ואת קצהו השני קשרה למושב הסירה. היא הביטה בסירה בספק, תוהה אם באמת הצליחה להשתלט על הכוח החי ששלט בה. נראה לה שהטלטול נחלש קצת.

היא התיישבה, הוציאה את הקופסה העטופה מהכיס והצמידה אותה חזק לירך, להתיר אותה מהטלאי ומהשקיות. היא הכניסה את הבדל לפה והרוק שלה נהיה מר. היא הוציאה את המצית, בספק אם בכלל נשאר בו דלק.

"ראיתי פעם בסרט הוליוודי," אמרה האֵם, "מישהו מדליק סיגריה על סוס דוהר."

הבת חייכה.

היא החזיקה את המצית בנחישות מעל הבדל שהיה אמור להתלקח. האש התלקחה, ריצדה לחלקיק שנייה וכבתה לפני שהצליחה להבעיר את קצה הבדל. היא ניערה את המצית וניסתה שוב כמה פעמים, אחר כך הזדקפה ולקחה נשימה.

"אין לנו מספיק דלק." האֵם שתקה.

הבת הידקה את הבדל בשפתיה, ניסתה להצית אותו, שומרת עליו ביד השנייה מיירוטי הגלים המלוחים שהתעופפו לעבר שפתיה. המצית הצית אש קטנה, שנגעה בנייר וכמעט הפכה לניצוץ. הבת ניסתה לשאוב מעט מהאדום של הניצוץ לתוך הבדל, אך הוא הלך ופחת.

היא ניסתה שוב. האש התלקחה והחזיקה מעמד תחת התקפות הרוח. היא הצמידה אותה אל הבדל, הסירה הטלטלה והיא איבדה את שיווי המשקל, נפלה שמאלה וחבטה את הכתף על דופן הסירה.

האֵם לא דיברה, רק ניסתה לא ליפול מהסירה והמתינה בהכנעה. הבת יישרה את עצמה על המושב וניסתה שוב, שאפה את האוויר דרך הבדל המר, מצצה אותו בקול ונחנקה מזרם העשן החריף שזחל פנימה דרך הלוע מבדל הסיגריה הדלוק. היא הרגישה סחרחורת מהניקוטין. הבדל עלה באש. ניצוץ כמעט בלתי נראה נשר מהנייר, ממהר אל תחתית הסירה, בלי שמי מהן תבחין בו. "אמא איפה את? בואי מהר.״ יד אחת הגנה על הבדל, השנייה הכניסה אותו לפיה של האֵם.

"תחזיקי אותו, תחזיקי חזק אל תפילי אותו."

גל נוסף היכה בסירה, הבת מיהרה למשוך בחבל כך שחרטום הסירה יעקוב אחר כיוון תנועת הגלים. אחר כך גם הגלים נרגעו קצת. הבת התיישבה מול האֵם והביטה בעיגול הזהוב שהתלקח להאיר קצת מהפנים האהובות והתשושות.

"כן, גם זה משהו." מלמלה האֵם, בוהה בריכוז בעשן שיצא דרך הפה והנחיריים, כאילו רוצה להתנשא איתו מעלה. היא זרקה את הבדל הגמור למים ונשכבה מכורבלת כמו תינוק על ספסל הסירה הקטן.

הבת סובבה את ההגה והקשיבה. לא, האֵם עדיין הייתה בחיים.

"אנחנו יחד," היא אמרה, מציצה בגוף החלש השוכב מולה מנסה לזהות עוד את החיים הכבולים בו.

האֵם הייתה חסרת תנועה, מלבד הריאות שהניעו מעלה מטה את החזה כמו מהתרגשות. הבת ניסתה להזכיר לעצמה כמה חזקה, דעתנית, ואוהבת הייתה פעם האישה הזו מולה. אבל הזיכרונות התפוגגו מול מראה הגוף המובס שהופיע מולה כערמת איברים כנועים.

"אימא?" היא אמרה בשקט, ולא הייתה תשובה ולא הייתה יכולה להיות, אבל בכל זאת, גם מוות עדיין לא היה.

והבת לחשה לעצמה: "יחד. אנחנו עדיין יחד."

המילים ניסו לעבור איזה מכשול ולא הצליחו. היא הרימה מבט לשמיים המעוננים והרגישה שהיא לגמרי לבד, מפליגה בלילה אינסופי.

*

אנסטסיה ויסוצקי היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב.

**

דימוי: מהו אדם, גילי בלכר, 2020, שמן ואקריליק על בד, 100*70

---

בחזרה למעלה