מאה תווים על ג׳וני
עודכן: 29 ביוני
טליה אלג׳ם
לאחרונה שמעתי שאם מניעים את השכמות לפנים ולאחור בעקביות ולאורך זמן, אז כוח קדום שנמצא בתוכן יכול אט-אט להתעורר, ואיתו מקיץ מתרדמה עמוקה גם איזה ניצוץ פנימי, שיכול לאפשר לנו בו זמנית גם לעמוד איתן על הקרקע וגם לעוף למרחקים. מאז, עד כמה שזה נשמע מוזר, אני מזיז את השכמות שלי כל יום קצת ומקווה שמשהו יקרה. בינתיים מה שקורה הוא שעומדים לפטר אותי. בטח אחרי שהחדש ידווח עליי, ובטח אחרי שיראו במצלמות את מה שקרה בלילה. אני יודע שיגידו שפעלתי בדרכים לא הגיוניות, אבל לא הכול זה היגיון בחיים, ובשביל זה אני נכנס לעניין של השכמות כבר עכשיו, כדי שהדברים יהיו מובנים.
לפני שהלכתי עוד ישבתי להזין את כל המדדים. נכנסתי לאפליקציה, ובלשונית של ג'וני כתבתי: שינה – בינוני. מצב רוח כללי – בינוני. התנהגות – התפרצות אחת. האפליקציה היא משהו שהכניסו לנו לנהלים ממש לאחרונה. המנהלת חזרה ואמרה שזה בשביל ההורים, שזה טוב לשקיפות ושככה נחזור לשגרה. אבל סליחה, מה אפליקציה עכשיו? בסוף המדדים השאירו לנו עמודה של "הערות מילוליות", שמאפשרת לכתוב באופן חופשי מקסימום מאה תווים. שם רציתי לכתוב לאמא של ג'וני את האמת: סילביה – כתבתי לה בראש שלי – הלילה ג'וני ואני הורדנו את הירח בכוחות משותפים! וגם, לא תאמיני, אבל סוף-סוף הוא הסביר לי למה הוא אוהב את שלמה ארצי! ובכלל, נראה לי שהוא מתחיל לחזור לעצמו. היה לנו לילה נהדר, סילבי. חד-פעמי. שתדעי שאני ממש אוהב את הבן שלך. אפילו שהוא מוציא את כל התקעים מהשקעים (הוא מזמן לא עשה את זה, שמת לב?), ואפילו שתמיד נתקע לו המנוע על איזה משפט, ואפילו שהוא כמעט שבר לי בפעם ההיא את האף. ממני, דור. בראש שלי, אתם מבינים, יש מקום להרבה יותר ממאה תווים.
את האף ג'וני כמעט שבר לי במשמרת השנייה שלי כאן. הוא היה בהתקף הוצאת תקעים, ועבר בריצה בין החדרים של כל הדיירים. בעודו רץ ככה משקע לשקע, ניסיתי לבלום אותו מאחור עם הגוף, דבר שבהיעדר ניסיוני התגלה כטעות חמורה. כך יצא שהמרפק שלו נכנס לי ישר לתוך האף. כל הפרצוף שלי התנפח כהוגן, וכולם פחדו שאחליט לעזוב. המנהלת התקשרה אליי עוד באותו הערב ואמרה שכוח אדם איכותי כמוני זה לא משהו שמגיע כל יום ושממש חשוב לה שאדע את זה, והיא לא אומרת את זה רק בגלל שאני מוזיקאי. ואני אמרתי לה, עם התחבושת על האף, שאם מישהו היה יושב איתי ברצינות בחפיפה, אולי כל זה היה נמנע. היא אמרה שאני ממש צודק ושכדאי להעביר את זה הלאה, להנהלת המחוז, ובדיוק לפני הפגישה עם הנהלת המחוז התחילה המלחמה, וכל העניין התמסמס.
אז ככה יצא שלהסתדר עם ג'וני למדתי מצוין בכוחות עצמי, תוך כדי שהוא הוציא תקעים, במיוחד בזמן האזעקות, וכשהאזעקות החריפו גם הוא החריף ביחד איתן, כי ג'וני וצפצופים באוזניים זה לא משהו שהולך טוב ביחד. ועוד למדתי שהגיטרה שלי היא הדבר היחיד שמרגיע אותו, במיוחד אם אני מנגן את שלמה ארצי, ושבסך הכול גם לדיירים האחרים היא די מועילה. וככה, מהמסכן החדש שג'וני פוצץ לו את האף נהפכתי לזה שפיתח שיטות הרגעה משלו. אבל לאחרונה השיטות שלי כבר לא מוכיחות את עצמן, כי ג'וני נהיה ממש מדוכדך. האזעקות חרפנו אותו מן היסוד. ובמקרה שלו ההתחרפנות הפכה להצטמצמות, והתזזיתיות לעייפות, והוא לא מוציא יותר תקעים, לא כועס, לא רץ, רק מתעקש על שורה אחת. "תוריד את הירח, תוריד את הירח", הוא חוזר ואומר בלופ אינסופי, עקשני.
איך שהגעתי למשמרת, עוד מהכניסה, יכולתי לשמוע את הדכדוך, יושב נמוך על הרצפה ומשתלט על כל האווירה. קודם בגלל שהיה שקט מדי, אחר כך בגלל שאפשר היה לשמוע את הטרטור של המזגן, שהיה שוב קר מדי, והכי בגלל שעברו שבועיים מאז שהסבב האחרון נגמר, אבל כולם עדיין לא זזים. לא יוצאים לטיולים. פחות מתנגשים. יושבים על הספה כמו במסדר ומחכים. והמִסדר זה משהו שבכלל נוצר בעקבות המצב: כולם יושבים כמו חיילים בצורה מאורגנת ומחכים לאזעקה, כדי שהירידה למטה תהיה יותר מהירה. הילה, שבדיוק סיימה את המשמרת שלה, אמרה בישיבת הצוות האחרונה "זה דווקא לא רע, המצב הזה. יש פחות בלגן, פחות חיכוכים, פחות התפרצויות". ואני אמרתי "מה קרה לך? זה לא חיים". והאחרים אמרו שדווקא יש משהו במה שהיא אומרת וגם לך תדע מתי זה יחזור, והמנהלת, שתמיד יש לה מה להגיד, לא אמרה כלום. אז ככה יצא שהנחתי את הגיטרה שלי ליד הדלת של המטבח והלכתי אל הסלון, והמִסדר, כצפוי, היה מוכן לתפארת, וגם הטלוויזיה ריצדה בשקט בלתי נסבל, והילה, שהייתה כבר עם התיק על הגב, אמרה בגאווה "הכול מתוק-תק".
אימא שלי, שמעולם לא התגברה על העניין עם האף, שאלה בשבת מה התוכניות שלי עכשיו כשהכול הסתיים, ומה עם ההרכב המוזיקלי שאז דיברתי עליו, ואני עניתי שהכול תקוע בגלל המלחמה, אבל האמת היא שזה תקוע עוד מלפני. הכל חסום לי בתוך הגרון, לא מוצא את הדרך לצאת, וזה מעייף, ודורש שינוי, ובגלל זה כל כך התחברתי לעניין של השכמות. זה נשמע הגיוני בסך הכול, להעיר ככה משהו רדום. והמקום היחיד שאני יכול לנוח מכל החרא הזה זה כאן, איתם, כי אומנם את הראש שלי אני לא מצליח לסדר, אבל את הראש שלהם נדמה לי שכן. וזה למה לא עזבתי כבר בהתחלה, כי הרגשתי את זה מהרגע הראשון, והשנתיים האחרונות לא הועילו למצבי הכללי, ולפעמים אני מרגיש שאי אפשר ככה יותר, להמשיך להיות בין לבין.
קודם העליתי את המעלות של המזגן. אחר כך ניגנתי לכולם מנגינות לילה מצחיקות, ולג'וני אמרתי "תוריד את הירח, ברור", וגם "הילה הלכה. עכשיו אני כאן". וג'וני פרגן לי את השורה השלמה מהשיר – "ילד, ילד, עוד תוריד את הירח בשבילם", ואני שאלתי אותו כמו תמיד בחיוך "אבל למה אתה אוהב את שלמה ארצי, אה ג'וני?". וככה כולם נרדמו בקצב שלהם, וכשג'וני התעורר באמצע הלילה פתאום, אני כבר הייתי חזק בעניין של השכמות.
תכף ראיתי שמשהו בו השתחרר. הוא הביט עליי באמת. לא בכאילו. באמת. שמחתי קצת שהוא התעורר, כדי שיארח לי לחברה, וניגנתי לו את "ירח" ממש מהתחלה. ג'וני מצידו התעקש רק על השורה ההיא, וכל זה היה ממש בסדר מבחינתי, אלא שאז קרו שני דברים שלא קרו מעולם: הראשון הוא שג'וני פתאום אמר לי בצורה ברורה "דור, להוריד את הירח בבקשה". תבינו, ג'וני מעולם לא אמר "בבקשה". הדבר השני, שהיה עוד יותר מוזר, הוא שג'וני נעמד ליד הדלת, ואמר "לצאת לגינה". וזה היה הרגע שבו חשבתי על עניין השכמות. כי מה אם הניצוץ הפנימי שהתעורר שייך למישהו אחר?
בהתחלה עוד אמרתי שנלך לגינה מחר, שמחר נצא לטיול, אבל הוא היה בשלו: "דור, לצאת לגינה בבקשה". עוד פעם "בבקשה". תראו, כשעובדים במקום כזה לא מעט זמן, עם דיירים שבקושי מדברים, אז כשמישהו גם מביט ישר לתוך העיניים שלך וגם אומר פתאום "בבקשה", זה לא עניין של מה בכך. בטח אם מדובר בג'וני, ובטח אם זה אחרי תקופה ארוכה שהוא ככה קפוא. ואז זה עבר בי שוב. מה אם השכמות שלי באמת העירו משהו אצלו? כולנו מחוברים בסופו של דבר, לא? והאמת היא שכאב לי הלב לראות אותו ככה, נתון לחסדי אחרים, וזה היה הרגע שהחלטתי שכן נצא עכשיו – כי מי אני שאעצור אותו?
התקשרתי לכונן שישן בדירה העליונה, זה שמשמש כגיבוי לכל המתחם, ואיך שהוא ענה הבנתי שאני לא יודע את שמו, כולם קוראים לו "החדש". אמרתי לו "סליחה שאני מעיר אותך, אחי, אני חייב לצאת לכמה דקות, זה מקרה חירום". והחדש מלמל "אף פעם לא הייתי בבית שלכם, אחי, אני לא מכיר אפילו דייר אחד". ואני התעקשתי שלא ידאג כי כולם חורפּים ממש חזק. וג'וני החכם הזה, שכבר הבין מצוין מה הולך לקרות, רץ להביא את הנעליים שלו מהחדר, וחזר כשהן על הרגליים שלו אבל הפוך, וזימר בשמחה את ה"לצאת לגינה" שלו, ומשך אותי בשתי הידיים, וככה יצאנו עוד לפני שהחדש הספיק להגיע.
ובגינה ג'וני עבר בין כל המתקנים, וכמו פעם הוא טיפס עליהם וירד, ודילג על האספלט האפור כאילו עכשיו צהריים, והרים את הראש לשמיים, ורק אז שמתי לב שיש ירח מלא. ירח לבן וגדול ומלא. אמרתי לג'וני "מה זה? אתה ידעת שיש ירח מלא?", וג'וני מלמל בחזרה משהו שהיה נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, דור, תודה", והמשיך לחוג במעגלים מדודים, ושר "ילד, ילד, עוד תוריד את הירח בשבילם" בקולי קולות, ובנחישות כזאת, וזה כל כך שימח אותי שהוא חוזר לעצמו, ממש נהיה לי חם בלב, וגם באזור השכמות, כי סוף-סוף הרגשתי איך הכוח הקדום שבי מתחיל להתעורר, ואיך אני עומד על קרקע יציבה ובו זמנית יכול לעוף למרחקים ארוכים, ממש ארוכים, ונשכבתי על האספלט האפור, וג'וני – לא האמנתי – נשכב לצידי, ושנינו הסתכלנו ביחד על הירח, וחלקים לא הגיוניים שבי פרצו את כל הגבולות שלהם, ואז היה נדמה לי שסוף-סוף דיברנו באמת, אבל בראש שלי, אתם יודעים, קורים דברים, ככה שאני לא יכול לחתום על זה.
"אתה שמח, ג'וני?".
"אני שמח במידה, אחי. זה לא קל להיות ככה, אתה יודע".
"אז למה את אוהב כל כך את שלמה ארצי, אה?".
"זה בגלל הכֵּנוּת".
"הכנות?".
"כן. אני אוהב את הכנות".
תראו, אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל ככל שאני זוכר זה מה שקרה. משהו בתוכנו זז והתעורר, ולא באופן זמני, ואף אחד לא היה אמור לדעת מזה, כלומר, זה היה אמור להישאר ככה, בין שנינו, אלמלא החדש לא היה חדש, ואלמלא אני לא הייתי משאיר בטעות את הנייד על שקט כמו שאני עושה בכל משמרת לילה כדי לא להעיר את הדיירים. וכן, יש סיכוי סביר שהאירוע לא היה יוצא מכלל שליטה אילו החדש לא היה נבהל עד עמקי נשמתו בזמן שעשה סיור בחדרים וראה שיש חדר אבל אין בו דייר, ואילו הוא לא היה נכנס לפניקה מכל העניין. והמזל הוא רק שאני וג'וני נכנסנו רגע לפני שהוא העיר את כל העולם. אבל גם המזל הזה התפוגג במהרה, כי החדש התחיל לצעוק עליי כמו משוגע, שאני לא מקצועי ולא אחראי, שהוא שמע עליי דברים, וכל זה הוציא את ג'וני לגמרי מדעתו, והוא חזר תוך שנייה להיות ג'וני של פעם, זה שכמעט שובר אברים, והתחיל לרוץ ולשלוף את התקעים, אבל לא רק אותם, אלא גם את החוטים ואת השקעים, ואני כבר לא ידעתי מה עדיף, מלחמה או תקעים, מסדר או שברים, ובכל מקרה הרעש הזה העיר את כל הדיירים האחרים, ותוך דקה היה שם כאוס מוחלט, ובאוויר היו ריחות של שתן ושל מצוקה, ואין צורך להרחיב מעבר לכך, התמונה די ברורה.
בהערות המילוליות יצאו לי בסוף בדיוק מאה תווים: "התעורר בלילה וביקש לצאת לגינה. אמר ברור 'בבקשה'. כל הכבוד לו! בהמשך לא היה רגוע והייתה התפרצות אחת". אחר כך נסעתי הביתה. מאז עברו כבר יומיים. אני מחכה שהמנהלת תתקשר כדי לפטר אותי, אבל בינתיים אף אחד לא מתקשר. ובכלל, ככל שהשעות עוברות אני חושב שיש מצב שכך זה יישאר. יכול להיות שהחדש לא ידווח, ויכול להיות שאף אחד לא יבדוק את המצלמות ואף אחד לא ידע, כי כולם עסוקים בלחזור לשגרה. וגם, אני חושב, מה אני מאכיל את עצמי בכל כך הרבה רגשות אשמה? הרי מה שעשיתי בשורה התחתונה היה לעזור לג׳וני. זה התפקיד שלי אחרי הכול, לא?