החור
איה אינגל
כשהייתה מחליטה סוף-סוף לצאת אל הרחוב, לקנות דבר מה לאכול או סתם לחוש את האוויר שבחוץ על גופה, היתה מצטיידת בשכבות על שכבות של בגדים לאזן את החור, וגם כך עדיין הייתה נאבקת שלא לעוף אנה ואנה, שהרוח לא תישא אותה לשווא, כל כך בקלות הייתה נושאת אותה הרוח בגלל החור. פעם לא נשמרה והוסחה דעתה מעט עת שהלכה ברחוב – הרימה אותה הרוח נשאה אותה בקלילות עד לחיפה, בגלל החור.
כשהייתה מחליטה סוף-סוף להוציא מילה מהפה, לבקש שיחתכו את הבשר בצורה שהיא אוהבת בוויטרינה של הבשר או לשאול אדם אחר איזו שאלה, הייתה אומרת ״אשמח בבקשה אם תוכלו לחתוך את הבשר דק במיוחד בבקשה״, הייתה אומרת ״סליחה, אדוני, רציתי לשאול אם תרצה לשבת לקפה?״, הייתה אומרת – אבל מה שהיה נשמע הוא צפצוף דק, חלוש ולא נהיר שאינו מיתרגם לעולם למילים באוזני האנשים, והם בתגובה היו אומרים שוב ושוב ״סליחה? סליחה?״, ולבסוף היו מהנהנים בחיוך קל ומחכים במבוכה שתעזוב אותם במנוחה, בגלל החור.
מדי יום פערה את פיה לרווחה, אפילו יותר לרווחה מאשר אצל רופא השיניים, הייתה דוחפת את ידה עמוק פנימה, שולפת את הריאות ומטיחה אותן כלאחר יד על שולחן האוכל, כדי לבחון את מצב החור. הן היו ורודות-אפרפרות, ורידים ונימים לאורכן, מעט שקופות, כך שיכלה לראות את דרכי הנשימה שבתוכן, ובריאה שמאל, בתחתית החלק האמצעי – חור שנפער בריאה, חור שחור ועגול באופן מושלם שסביבתו מפוחמת. כשהרימה את הריאות והחזיקה אותן מול פניה, להיטיב להביט בהן, הייתה רואה דרך החור את כל דירתה הצנועה – מטבח שהוא בקושי מטבח וזולג לסלון, סלון שהוא בקושי סלון וזולג לחדר השינה, חדר שינה שבו הייתה מאמצת את עיניה ורואה פרטים קטנים בתמונות שהדפיסה ותלתה על הקירות, או את הדוגמה המעטרת את המצעים במיטה, שתמיד הזכירה לה קורי עכביש הולכים ונטווים. אבל כששחררה את עיניה מהמאמץ החושך היה מתאסף ומערפל – יותר לא הייתה רואה את הפרטים.
היא בחנה את גודל החור באמצעות סרגל מתכת שאיתרה מימיה הרחוקים כתלמידת בית ספר, וגילתה שגדל שוב במילימטר אחד, כמו בכל יום. נאנחה ופערה את פיה שוב ודחפה פנימה למקומן את הריאות. כל עת שהן היו בחוץ לא יכלה לנשום כלל, הדם היה נעצר בליבה והעור שלה היה מכחיל ומכחיל, אבל זה לא היה מפריע לה. אולי אפילו הרגישה קצת יותר בנוח ובטבעיות באותם הרגעים שבהם הוסר עול הנשימה מעל גופה. כעת החזירה את הריאות פנימה ועורה הכחול-שקוף הלך וחזר לצבעו הלבנבן-אדמדם, והיא התיישבה על הכיסא הגבוה שהציבה ליד החלון הקטן. מתגעגעת לרגעים שזה עתה חלפו, שבהם לא הצטרכה לנשום כלל, היא שלפה מנרתיקה נייר דק ועוד פיסה ספוגית ומוצקה שמיקמה אותה בקצה הנייר, ושלפה עלים מיובשים שאהבה את ריחם מאוד, והניחה אותם לאורך הנייר, וקירבה בעזרת שתי ידיה את קצוות הנייר וחיככה אותם זה בזה בתנועה סיבובית, נזהרת כל העת שלא להפיל בטעות אף עלה מיובש, וליקקה בלשונה את קצהו האחד של הנייר לכל אורכו, וגלגלה אותו לרוחב הקצה השני ואטמה, ודחפה את הצד הספוגי לתוך פיה ושלפה מנרתיקה מצית והעלתה את הצד המעולעל באש ושאפה, וכשנשפה חשה מעט ממה שחשה קודם, מעט מעול הנשימה עוזב את כתפיה ועף בעדינות אל מחוץ לחלון, על גבי העשן הבהיר.
יום אחד חדלה לדבר. כשמשפחתה וקרוביה היו שואלים אותה "איפה את?", "מה שלומך?", "חסרת לנו, איפה היית?", היא לא הצליחה להוציא קול מהפה. רצתה לענות "כאן" – יצא אוויר, רצתה לענות "בסדר" – יצאה רוח, רצתה לענות "התגעגעתי גם" – לא יצא שום דבר בכלל. לפעמים כתבה על פתקים שקרעה ממחברתה הזעירה מילים קטנות, הערות קטנות, אבל לא ידעה אף פעם איך לכתוב ״אני מעוניינת לומר דבר מה ואינני מסוגלת״. היא הייתה עובדת בעבודה, לא חשוב עכשיו איזו עבודה, ובמסגרת אותה עבודה נאלצה להסתובב הרבה ברחובות העיר. פעם הייתה לובשת איזה גופיה ואיזה מכנסיים בהיסח דעת ויוצאת. היום נתקעה בביתה ונקלעה לחישובים: אם אלבש את הסוודר הזה, תמצא הרוח את דרכה לתוך החור ותעיף אותי עד חיפה; אם אוסיף את המעיל הוורדרד העבה והצעיף הסרוג משבצות על משבצות – יעלה חום גופי על גדותיו ואעלה בלהבות; אם אוותר על הצעיף ואסתפק בסוודר ובמעיל – תנשוב דרכי הרוח רק מעט, ואולי איאלץ לפנות לאנשים ולבקש ״עזרו לי״, והם לא יבינו דבר ממילותיי משום קולי המצפצף ונשמע כמו חמצן המשתחרר לאיטו מתוך בלון מנופח; מוטב שאישאר בבית. והייתה פוערת את פיה ושולפת החוצה את הריאות ומודדת את החור בסרגל, ומתכופפת ומתקפלת לתוך המחברת הזעירה שלה ומאמצת את עיניה ומסמנת כבכל יום את גודלו החדש ברשימה שניהלה על דף במחברתה, והיתה יושבת אחר כך על הכיסא הגבוה וחוזרת על הטקס ושואפת ונושפת ומסירה את עול הנשימה מעט מעל גופה. כך בכל יום.
ידעה שזה לא יחזיק, ובאמת יום אחד הגוף שלה הפסיק. היא לא הצליחה לקום ממיטתה שהייתה קרובה כל כך לרצפה, ובכוחותיה האחרונים פערה את פיה לרווחה ושלפה את הריאות, והן לא היו יותר שקופות או ורודות או עם חור אלא מפוחמות ושחורות ומתקלפות ומתפוררות, והתפוררו בידיה ועפר התפזר על מיטתה, ובמקום לצאת לבדן היא שמה לב שהפעם נשלף ביחד איתן גם הלב, ומרוקן מדם הוא לגמרי, ועוד מיני איברים שבקושי נראו כמו איברים. ופתאום היא נשמה: נשימה עמוקה, ואיטית, ומטהרת, ויפהפייה באורך רוחה, וסבלנית, וסולחת, נפחה נשימתה, פתאום הרגישה את גופה יציב. והרגישה שתוכל לצאת עכשיו לרחוב וגם ללכת לשחות או לרוץ מרתון או לטפס על הר, ושתוכל לומר דבר, יציב ועמוק גופה, נשימתה אוזלת והולכת.