שירת יין ויין
- 28 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
הילה נעימה גורנת
שוב ניצבתי בפני הפחדנות שלי. העצים ניצבו מיושרים בשדרה, היונים ניצבו על חוטי החשמל, המכוניות ניצבו מול הרמזורים – אבל אני הבטתי בהשתקפות שלי במראה של הבניין, בדרכי לסיבוב עם הסיגריה שאני מסתיר שאני מעשן, אחרי שרבנו. האמת שעומר לא עשה שום דבר חוץ מלהגיד לי שוב שלדעתו, אם אני רוצה אני יכול לעשות מה שאני רוצה. שכל הדלתות פתוחות בפניי. הוא היה אומר את זה כל פעם, שוב ושוב. ידעתי שזה שקר, אז לא יכולתי לסבול את זה שהוא מאמין לעצמו. כל זה היה סיפור מטומטם מאוד. כנראה עוד ריב שהצלחתי להמציא בכישרון רב. אני כבר מדמיין את ענת הפסיכולוגית שואלת אם באותו שבוע חסרה לי תשומת לב או שרבתי עם ההורים בטלפון. היה לילה שחור משחור. הייתי שיכור, אבל לא באופן של לא לדעת מה אני עושה ולא להצליח להכניס מפתח למנעול, אלא באופן של להגיד את כל מה שאני חושב. הייתי מקיא כשהייתי משתכר, אבל לא סוג כזה של קיא, קיא של חוסר טקט ומילים רעות וזעם שמערבב דברים לא קשורים זה לזה.
בעצם הכול התחיל לפני כמה שבועות, כשהייתי בספרייה עם שלי. היא מנהלת סושיאל ולומדת איתי בתואר. 12 שנה בתל אביב. מכירה את כולם. לפעמים אני הולך איתה בעיר ואנחנו מדברים ויוצא שהיא פוגשת בחצי שעה לפחות שלושה אנשים שהיא מכירה, ותמיד הם לבושים יפה. דיברנו על מועדון הקריאה שלה ואמרתי שצריך אולי לעשות מתישהו ערב של שירת יין ויין. זה עלה לי ככה לראש, בין כל שידות הספרים האינסופיות וכל העבודה על התזה. ערב שירת יין ויין. היא נדלקה מיד. שלחה לי הודעה אחר כך שהיא לא הפסיקה לחשוב על זה ושאם אני צריך עזרה היא יכולה לקשר אותי, היא יודעת שמחפשים יוזמות בספרייה במרכז העיר, וכל מיני כאלה. אבל זה לא שרציתי להשתתף בזה, זה סתם היה רעיון.
"אני אהיה הסוכנת שלך", היא אמרה בחצי צחוק. "צריך למצוא מקום שיספק יין, נרות... אני רואה את זה קורה".
"וואי", חייכתי. "יש מצב... אולי אחרי סמסטר ב'".
מהר מאוד נשכח ממני העניין וברחתי לחדר כושר להסתכל בהשתקפות שלי שוב ושוב, בידיים הרזות מרימות משקולות קטנות בריח של חיידקים, לבהות בחלל הריק בעיניים השקדיות, הממוסגרות במשקפיים ובאוזניות. להסתכל על אנשים אחרים. לחשוב מה הם עושים, לכעוס עליהם שהם עושים, ומה הם עושים. אם יש להם פרויקט ואם הם מפחדים ממנו כמוני, מפחדים מהחיים כמוני, תקועים בחיים כמוני, לא מבינים מהחיים כמוני, בורחים מאחריות כמוני, שונאים את עצמם כמוני. בחור אחד בדרייפיט אפור נכנס במכונה של הלג פרס בסטים ארוכים לכל הדעות. הוא נראה כמו מישהו שיכול לשבור אותי לשתי חתיכות אם הוא רוצה, והרגשתי שהוא דווקא לא שונא את עצמו, מסתכל כל הזמן באפל וואטצ' על היד. בטח מסוג האנשים שחטיפי חלבון אורגניים עפים חופשי במשרד שלהם או משהו כזה. הוא בטח עדיין במילואים ביחידה קרבית. בטח הוא גם בטוב עם זה.
אחרי זה עומר התקשר. סיפרתי לו על שלי והספרייה והיין. רציתי לספר לו את זה סתם, אבל הוא ממש התלהב ולא הפסיק להגיד דברים כמו "וואי! זה מדהים! אתה חייב לעשות את זה!". הוא בטח שמע את המבט העקום שלי דרך הטלפון. דפדפתי את זה – אני עמוס מדי, אני פה, אני שם. אבל באמת הייתי עושה את זה אם הייתי רוצה. אני יודע שאני יכול. העניין הוא, מכוער להודות, שאני לא רוצה. לא רוצה לקרוע את התחת בשביל עבודות מזדמנות, לא רוצה לעבוד שעות על משהו שלא בטוח יחזיק אנשים ערים, ולא רוצה לדבר על יין ושירת ימי הביניים כשאני קם מאזעקה כל לילה שני.
אבל יותר מהכול, מה שהרג אותי היה ההתלהבות של עומר מהאפשרות שאני אעשה עם עצמי משהו אמיתי. התלהבות שחושפת את הבוז שאני יודע שהוא מרגיש כלפיי באמת, ואת התסכול שלו מזה שאני כל כך לא כמוהו – בעבודה מסודרת של מוצלחים שמכניסה עשרות אלפי שקלים בחודש, וממנה הדרך סלולה למקומות כמו "יציבות כלכלית" ו"התפתחות אישית", או סתם משהו שתורם למשהו, במיוחד עכשיו. אבל אחרי הזעם, לרגע חשבתי שאולי אם אני אעשה ערב שירת יין ויין יהיה לי מה להגיד בארוחות משפחתיות. עומר יגיד שהוא ראש צוות במובילאיי ואני אגיד שאני מנחה ערבי שירה. לא סתם שירה, שירת יין! עם יין! אבל אז הבנתי שזה בעצם הדבר היחיד שיותר גרוע מלומר שאני עושה תואר שני בספרות, למרות השיחה הנשברת בקלות של "אז מה תעשה עם זה אחר כך?", שההתפתחות שלה כמובן משמחת רק את השואל, שמרגיש טוב עם עצמו ועם החיים היציבים ומלאי המשמעות שלו כשאני מושך בכתפיים ואומר "נראה מה יהיה אחרי שאסיים את התזה". לפעמים אני רק אומר "נראה" ואז שותק ומחייך. גיליתי שלרוב זה מגלגל הלאה את הדברים.
איך הופכים בגיל שלי להיות ההומו הזה שאין לו עתיד אחרי חמש שנים בתל אביב? חלק ממשיכים למלצר, חלק עוברים את האודישן, הרבה בהיי-טק. אבל אני תלמיד סביר בחוג לספרות כבר מעל לחמש שנים, והאמת היא שגם זה כנראה קרה כי פחדתי. אחרי התואר הראשון מצאתי עבודה די טובה, ואפילו די בתחום שלי, בניגוד למה שכולם רמזו לי במשך שלוש שנים. אבל מהר מאוד הבנתי מה זה אומר: לעבוד מתשע עד חמש במשרד של בני 50 ומעלה בבני ברק בשביל שכר קרוב מאוד למינימום. וכשהיחסים שלי עם מנהל הלוגיסטיקה נהיו מוזרים והוא שלח לי כל מיני הודעות לא ראויות, ברחתי עם הזנב בין הרגליים חזרה למסדרונות האוניברסיטה ולמינוס בבנק ולעבודות המטומטמות שתרמית הפירמידה הזאת מציעה, ואבד לי כל שביב של הכרת תודה שהחזקתי בו בתואר הראשון, כשעוד חשבתי איזו זכות זו ללמוד, ויכולתי לשבת על התחת עם הספרים הישנים מהבוקר עד החושך של שעון הקיץ. סיפרתי לעצמי שלפחות ארגיש שאני לומד ומתפתח, שיהיה לי כיף עם כל החברים מפעם שהמשיכו ברצף לתואר שני. ושאם כבר אין לי כסף, אז לפחות במחשבה שלי לא אהיה עני, והראש שלי יהיה מלא בשירת יין וביהודה הלוי ובצבאים חשוקים ובספרות חז"ל ובהומוארוטיקה ובשירי אהבה ובאבן גבירול ובחצרות ובשירת הגן. אחרי שנה א' התחילה המלחמה.
נזכרתי בכל זה כשדקלמתי את "ידידי נהלני" ביום ההולדת של ספיר, שלומדת איתי ושמעה משלי על ערב שתיית היין והיין. כשהיא ביקשה שנעשה משהו כזה אבל מצומצם, לשמונה אנשים, הריצוי יצא ממני. רציתי להגיד לה לא ושאני עמוס, אבל לא הצלחתי. בסוף נקטתי אסטרטגיה שאהובה עליי במיוחד – הכחשה. לקחתי את השיר האהוב עליי, שאני יודע שאני יכול לדבר עליו שעות, ולא התכוננתי בכלל. לפני שחשבתי על זה לעומק מצאתי את עצמי עומד על כיסא, כוס קאווה בידי, ומדקלם "יְדִידִי, נַהֲלֵנִי עַל גְּפָנִים/ וְהַשְׁקֵנִי וְאֶמָּלֵא שְׂשׂונִים/ וְכוֹסוֹת אַהֲבָתְךָ יִדְבְּקוּ בִּי/ וְאוּלַי אָז יְנִיסוּן הַיְגוֹנִים.". וחשבתי: אלוהים, אני מתפלץ מעצמי. יכולתי להיות כל דבר – רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי. משהו חשוב. יכולתי להיות מזכיר בקופת חולים ולעזור לאנשים, יכולתי להיות נחוץ לעולם הזה, לחיים האלה. יכולתי להישאר במילואים כמו שרצו ממני. אבל אני פחדן, ואני בן 28, במינוס, ואני אוהב רק דברים שלא מעניינים כמעט אף אחד שחי היום, חוץ מהמנחה שלי לתזה. "'וְאִם תִּשְׁתֶּה בְּאַהֲבָתִי שְׁמוֹנֶה/ אֲנִי אֶשְׁתֶּה בְּאַהְבָתְךָ שְׁמוֹנִים.'". הסתכלתי על עומר מחייך לעצמו וקורא בדף את המשך השיר ושותה באהבתו שמונים. הסתכלתי על ספיר והחברים שלה מסתכלים עליי בעיניים גדולות, עגולות ושיכורות, חלקם מקישים בכוסות ועושים לחיים אחרי העצירה הדרמטית. "'וְאִם אָמוּת לְפָנֶיךָ, יְדִידִי,/ חֲצֹב קִבְרִי בְּשָׁרְשֵׁי הַגְּפָנִים/ וְשִׂים רַחְצִי בְּמֵימֵי הָעֲנָבִים/ וְחָנְטֵנִי בְּחַרְצַנִּים וְזַנִּים'...".
"רגע, רגע, מה?", הסבלנות של שלי נגמרה, "הוא רוצה להיקבר בתוך יין?!".
"כן! בדיוק!", עניתי. "הוא עכשיו גם בדיוק מסביר איך הוא רוצה שיתאבלו עליו, הנה – 'וְאַל תִּבְכֶּה וְאַל תָּנוּד לְמוֹתִי/ עֲשֵׂה כִנּוֹר וְעוּגָבִים וּמִנִּים/ וְאַל תָּשִׂים עֲלֵי קִבְרִי עֲפָרִים/ אֲבָל כַּדִּים חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים.'".
הם מחאו כפיים כי היה ברור שסיימתי. שנגמר. אחרי זה כמעט לא הייתי צריך לעשות יותר כלום, במיוחד לא אחרי שספיר אמרה "הוא אשכרה רוצה שיעשו לו מסיבה כשהוא מת! הבנתם?". לא היה לי מה להגיד אחרי זה. שתקתי וחייכתי ונתתי להם להמשיך לנסות לפרש את אבן גבירול.
מרוב שניסיתי שהכול ילך חלק, ומרוב מחשבות על מוות ויין וקבורה, לא הבנתי לגמרי אם החברים של ספיר נהנו. והאם הם נהנו מהשיר או רק מהיין? לא זכרתי חצי מהשיחות שהיו לי באותו ערב. שכחתי בכלל מה רציתי לומר. כשעומר ואני חזרנו עשינו את העלייה של שינקין באופניים, לאט, כמו שסיכמנו תמיד – אם מישהו מאיתנו עייף או שיכור מדי נעצור ונלך ברגל – ונזכרתי בעומר מתעמק בכרטיסיות הקטנות של מילות השיר שחילקתי ומחייך, והחיוך שלו הרגיז אותי, ההתמוגגות הזאת מכל מה שאני עושה.
איך אפשר לאהוב אותי? משתמט. זה עצבן אותי מחדש, כמו אפשרות שקיימת וחומקת ממך. החיוך שלו זהר כמו אשליה. כמו משהו שלא שייך לי. כשהלכנו בשינקין דיברנו על החברים של ספיר, שנראים כמו אוסף ממש מוזר, והוא אמר שנראה שכולם ממש נהנו. ושוב כעסתי בלי שידעתי בדיוק להגיד למה, אבל ידעתי שלא נהניתי בכלל להקריא שירת יין ולחשוב על הקבר הגדול של החיים האלה ועל הצוות שלי, שאחרי שנטשתי בלי להגיד כלום אסף בלעדיי חלקי גופות, ששום יין לא קבר אותן לבקשת בעליהן.
היינו כבר ממש שיכורים כשרבנו על זה אחר כך בבית. לא על עזה, כמובן. אנחנו לא מדברים על זה. על היין. כשחזרתי מהסיבוב עם הסיגריה והכלב הוא רצה שנרים ביחד עוד כוסית ואמר לי "לחיי שירת יין ויין", ואני שתקתי וחייכתי.