*
- 22 ביוני
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 29 ביוני
ליאורה מלך
ההורים במדינת היהודים לא מרבים במילים. ההורים שבראו אותך ואותי בייחוד. בהתחלה הם לא ידעו עברית בכלל. כל שידענו הוא שהם הביאו אותנו לכאן וזהו – יש אדמה, אין הרבה מילים. ילדות שלמה השלמנו את כל המשפטים, בלי להבין הרבה, והיה לנו זה את זה. ואז מילד קטן הפכת לילד קצת פחות קטן, ואז הם לקחו אותך.
היינו ילדים חמודים, שטותניקים כאלו. עכשיו, בחלוף השנים, אני רואה – האף שלי ושלך מתעקל בדיוק באותה הזווית ובדיוק באותה הנקודה, רק שעכשיו אתה לבוש מדים ולגופך תמיד רובה ענק. המבטא בבית נשמר, אבל הסלנג הצבאי חלחל די מהר. חוץ מזה לא מרבים במילים, ואתה שקטת עוד יותר.
כשהיית שם, ואני כאן באימה הטורדנית – התבוננתי בים ושקטתי. רוב הזמן אני לא מבינה את הים, אבל כשהיית שם, אהבתי אותו מאוד. זה היה החוט המקשר בינינו – אולי אם גם אתה מתבונן בו עכשיו, אנחנו שלמים. הרי אתה שם עם הרובה, אני פה עם השלטים; אתה גיבור, ואני בוגדת; אך בעומדי מול הים, בדממה, הייתי נסחפת לזיכרונות על חיים והיוולדות. נזכרת שהגענו מאותם המים, מאותו הרחם, שאנחנו תמיד מחוברים.
האדמה שאימא ואבא כל כך אוהבים יוקדת מכאב. הם שבו הנה, ואנחנו נבראנו. וללא הרבה מילים, ובעצם ללא מילים כלל, ובשביל האדמה המשונה הזאת – אתה אחזת בנשק, אני התבוננתי בים, ושקטנו.