כשהכרתי את עזה (עזקה) צבי*
- 27 ביוני
- זמן קריאה 5 דקות
שמעון שלוש
ראיתי סרטים, הייתי רעב והרגשתי בחילה. התעוררתי וציירתי עוּברים מיתיים עשירי צבע אדום והתבוננתי. בהליכה בלבד נרגעתי. התעכבתי ליד חצרות מוזנחות, מסתכל בילדים חרדים שהולכים בקבוצה שבראשה הרבי. הם לבשו סודרים ופאותיהם בצבצו. נכנסתי לבניין, עולה במדרגות רחבות. קירות הבית ריקים. הקשתי בדלת. היא שמה בסיר ורדים מיובשים, בישלה לי תה חזק ומר שאני לא אוהב. בררתי מהספל את הוורדים, שהזכירו שיח נפלא מהילדות בבית סבתא. היא בישלה זרעוני כוסמת, שמה על צלחת חרס ענתיקה עמוקה ומצוירת ותיבלה בשמן זית. כל הכימיה הזאת והתה – שוויתרתי כבר. ביקשה להתעדכן – בולעת מציאויות. הקול שלה ילדותי, מאוהב. ראיינו אותה לעיתון – הסתגרה. חרדה הייתה לצאת. ניתקה את הטלפון. התגעגעתי אבל הרפיתי.
אם רשמתי פה על איזו יציאה זה מפני שמדדתי את הגבול שלי. לקחתי שיעורים בשיטת אלכסנדר: למדתי להזדקף. התבוננתי בעמידה שלי ואחרי כל שיעור חזרתי ברגל לתרגל הליכה. אני לא מחכה לניסים: מעליב שחיפשתי כשבעצם אני יכול בן־רגע ובכיף לתת למישהו כאן סנדוויץ' עם גבינה ופלחי מלפפון.
בחדר גדול מכוסה שטיח מקיר לקיר נכנסתי בלי נעליים. ישבתי ישיבה מזרחית. שכבתי על הגב. בדיתי אמיתות. קמתי ונסעתי במכונית גרוטאה עד הים. החניתי עוד דקה. חלצתי את הנעליים על החול כשכלב לחלח או מבט של אנשים על החוף ונערות בוסריות שטרם באו על פרקן.
איבון התקשרה. אנ'לא יודע מה רציתי ממנה לפני יומיים – מה היא רוצה עכשיו? חזרתי עייף מהעבודה. הייתי מוטרף: אם מישהו הרגיש. מי שכנע יותר: הרופאים או החולה שהתקבל בהוראת אשפוז? החולה ודאי, אחרת לא הייתי טורח. מה הוא חזר ואמר? איפה הייתי? הוא שיתף פעולה למרות שהייתי בטוח שזה מה שהוא יעשה, כשייתנו לו להחליף לפיג'מה, כשיחדירו לו את הזריקה. ביקש מים, יבש לו בפה.
מה עושה עכשיו שי? מה חניתה? מי כבר ישן? כפות הרגליים שלי קרות. מישהו זועק שהבטן שלו כואבת, אז אני נכנס דווקא כשהוא נרגע: הוא לא לבד. החולים מנומנמים, מתגעגעים. רוח ערבית מציאותית חודרת למחלקה. אני מרגיש דפיציט: לא מפני שהנושאים אינם לרוחי ואנשי הצוות זרים ולא מפני שמישהו לא טוב אליי במיוחד. אינני בשום מקום ואינני במקומות שבהם אני נמצא. והכי מצחיק שאחרי שיצאתי, מישהי נחמדה מחכה לי בפינה, אומרת שאני נראה לה מדוכדך וממליצה "הכי טוב שתהיה אתה" – מחשבות זרות כאלה שלמדתי להשיב עליהן ב"אני אחשוב על זה".
משהו משתבש, גם אם המחשב של הפקידה לא עבד או שהלכה בלי לשוב ומי בכלל צריך אותה אישית. וחסר אם אצטרך להוציא חיסכון, לחזור עוד פעם אחת בלי עדים, אפילו לקבל מתנה שכל הממתינים שאין להם קרובי משפחה מקבלים. יצאתי מהבנק וחשבתי על קיצורי דרך – לקחתי מונית. מומו, החתול, חיכה לי. לא הייתה לי סבלנות אליו. פתחתי את המקרר וגירדתי בשבילו חתיכת עוף. הכול מתמצמץ, אפילו לשבת בבית קפה בשקט. פינה מסוימת בקיר מעל המיטה התבטנה ונסדקה. מומו רכון על אדן החלון, מציץ עליי.
אתמול התרחשה שרפה ענקית. - איפה לא דובר על זה? יערות חורש לא טבעי נשרפו. לא ברור אילו חיות בוערות פערו עיניים.
"המחלקה שקטה״, היא עונה ומספיקה להגיב על השרפה: "בחדר האחות הראשית נערמה שכבה של אפר". וכשהיא יוצאת אני מפעיל את הרדיו. אני נסיך הלילה בחולצה לבנה שצווארונה מוכתם, בז'קט דהוי מרופט ונעליים שחורות. לא התרחצתי: אני מדסקס אם להיכנס. בפינה בארון יש מגבות, ספוג רחצה. אני בן זונה אם אני מתרחץ, חוץ מזה הם בני זונות.
חיפשתי דירה בסוכנות מאגר מידע ואינפורמציה חשובה לא הוזרמה אליי. אבא שלי דאג שלא אעזוב אותו. בלילה, ובלי החפצים שלי המאופסנים במקלט, האזנתי לקול המואזין והרהרתי עד כמה הקול הזה מעיר את התינוקות בשעות הכי קריטיות. באבו תור מחפשים שותף לדירת חמישה חדרים, בית ערבי עם עליית גג ועם נוף, לא ידעתי איך להתחיל וחוץ מזה אין מה להתרשם דרך הטלפון – חושך אבו־תורי ירושלמי אפל ונוף לכיוון הר ציון. הדירה ישנה, טחובה ומבורדקת, נמוכה אפילו מחיים סטודנטיאליים. דירה קומונלית, סחבקית יענו אך מטונפת: גרוטאות, חוטי חשמל ואור דליל של פריג'דרים חלודים. מכיוון שידעתי שאני לא לוקח את הדירה, הסברתי שהדירה לא מתאימה בגלל שרגרסיבי בשבילי לחשוב על חיים סטודנטיאליים.
מבטי נודד לאישה שחוצה אותי עם עגלה וילד שמביט בי בתמיהה. אני בז'קט וצעיף חורף חם. באתי מהבית אחרי שהקשבתי לסימפוניה של בטהובן זמן רב, וכל פעם גם מוכר וגם חדש, גלי קול אבודים, סככות צמחייה מלהיבה, עשבים צהובים ועוד לא קיץ, אורנים תרבותיים, פסיעות אנשים, שחור ואדום, פח זבל. היד אוחזת בדפים שתנועתם הצידה, בין האצבעות סיגריה ובהמשך היד שעון ברצועה גברית שחורה. הזוג שראיתי מקודם מדבר; האישה מתבוננת בי ממרחק, אני מתחמק משדה הראייה שלה באמתלה שאני עסוק. שומט את הסיגריה לרצפה – כתיבה לא תעזור לי להתנתק ובעצם אני לא רוצה לא לדבר את הדברים שקורים לי, כמו זה שאני מחפש דירה, כמו אנשים שאני פוגש, כמו הצצה לעבר מוליכי השראה.
חזרתי מחוץ לארץ ממרוקו, אנדלוסיה. שי אומר שאני צריך להמשיך בחופשה. "אני יוצא״, אמרתי לו, "לשעות קצובות בנוף. זה מספיק״. אני נותן לזמן שלי לנחש כמו אתמול ובכלל בימים האחרונים, לצאת לשכונות ולכל מיני פגישות.
אתמול לקחה אותי עזקה למסעדה מקרוביוטית. לפני שנכנסנו אמרתי לה "מקרוביוטי לא בא בחשבון", אבל בכל זאת נכנסנו. היה נורא: שעועית חומה רדודה במים, חיטה, שומשומין וגרעינין, אבל מי שבא לאכול שם היה באמת מעניין. ושיחות בין השולחנות. והמלצרית שמסבירה איך היא עושה. והקינוח בסוף, אחרי שדילגתי על כל הארוחה, "דייסת... – מה זה היה? נו, מצחיק, סולת וצימוק במעטה של אבקת קקאו״. "לא!", תיקנה עזקה ואמרה ש"זה אבקת חרובים״. אכלה. היא אומרת שטוב לה אחר כך עם אוכל כזה, למרות שלא היה נראה שהביסים שלה טעימים לה במיוחד.
יצאתי מהר אל רחביה היפה, אוחז בידי שירים ועם עזקה. עברנו רחוב אחרי רחוב וחנינו במבנה מרשים, "בית לעולה", לידו בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, ולצידו חצר, ופנימה לחצר. "הבית של פנחס שדה", היא נזכרת. וכמו תמיד מעניין עם עזקה אפילו שלפעמים הרגשתי כאבי ראש וגרון ומועקה. והזוג עם האדום, הסוודר של הגברת. ובן הזוג שלה נחמד, הוא מבקש את המצית, מצודד ומצית לו סיגריה, "תודה", הוא משיב וממשיך לדרכו. ממולי טיילת של אנשים בודדים ושירת המואזין מההר ושקט פתאום. והבימוי המתמשך שלי, כמו מקודם, כשהקשבתי למוזיקה וראיתי במה – שנכנס איש ויושב ומרים את הרגליים על שולחן ולאו דווקא מדפדף בספרייה. ועכשיו פה עץ האורן התקוע מולי והזמירות והשקט הקפוא – זמן ללא זמן, אם אני רוצה להנאתי. ואוגוסטה ויקטוריה מתנשאת בהרים. תכולים־אפורים השמיים, העצים והרוזמרין. עזה אמרה שאין לי ריח בגלל שאני מעשן, למשל, השקדייה היא כל הזמן מסתופפת אליה. ושני בחורים ערבים משוחחים עוברים מהר – אחד מקסים, איך שאמר לי בתימהון שלום. ו"קרע, קרע" של העורב. ועוד ציפורים לא נראות והזמירות. ופיצוץ אקראי ממכונית בהר, פיזוז של אוטובוס או משאית. ומבט מופנה למסגד עומר שיש לו צבע זהב־אפור־תכול. והחומות. והבית שהלכתי לראות אתמול באבו תור והשותף שעונה לשם שמאי – לאחר שציינתי שקוראים לי שמעון וגרתי ברחוב שמעיה. אבל המִספר זה משהו אחר. עזקה אמרה ששמונה לא טוב והבית ברחוב מס' 18. וכשציינתי את זה עם שמאי, התמוגג ואמר שמצד אחר, מרחוב נעמי, זה 19.