צרכים
עודכן: 29 ביוני
לינוי דורון
מאז התלקחה המלחמה, מצאה עצמה חושבת לא אחת על קקי. למשל עכשיו, כשישבה לבדה בבית הקפה השכונתי בבוקר נעים ושמשי, לא חם מדי ולא קר. ברקע התנגנו שירים בצרפתית. הם הזכירו לה מוזיקת לובי של בית מלון, כזה שספותיו מדיפות ניחוח ספריי בית שימוש שמשתלט על החלל כולו, בשם כמו Blue Sky Breeze או Sparkling Watermelon. עלמה לגמה קפה קר ותקתקה על המקלדת. בזמן שניסתה להתמקד במשימות לעבודה, החלה לחוש בפעולת מעיים מתבשלת בה, משהו מנסה להידחף החוצה ממרכז הגוף. תמיד חששה מעט כשנאלצה לפנות לאדם בעל חזות אמינה, כזה שככל הנראה לא יגנוב ממנה, לבקש שישים עין רגע, ולהוסיף בחיוך שמיד תשוב. לכן תמיד הקפידה לקחת איתה את הטלפון לתא השירותים. ככה אם יתגלה ששמה את מבטחה באדם הלא נכון, לפחות תישאר לה גישה למייל ולאנשי הקשר, והיא תוכל להתקשר ליונתן או לאימא שלה או למשטרה. הפעם, פנתה בנימוס מחויך לשני בחורים ובחורה בשולחן לשמאלה, שמדי פעם עלו משולחנם חלקי שיחה על מערכות הגנה אווירית והגנ״שים. שלושתם נתנו בה מבט תמה, כאילו דיברה שפה זרה. עלמה חזרה על הבקשה: ״שומעים? אני הולכת שנייה לשירותים. תוכלו לשמור לי רגע על הדברים? סבבה? תודה, כבר חוזרת".
כשהשאירה מאחור את חפציה החשופים – המחשב הנייד על השולחן, התיק ובו הארנק והאוזניות תלוי על גב הכיסא – הצטרף לחשש מגנבה חשש אחר: מה אם תישמע אזעקה בעודה ישובה על האסלה? האם תוכל לעצור את הקקי באמצע? איך תוכל להבטיח שעובר אורח מפוקפק לא ינצל את המהומה כדי לחמוס את המקבוק הבוהק שלה ולברוח? בכל אחד שוכן איזה גנב, חשבה, נדרש רק העיתוי הנכון כדי לעורר אותו. ומה אם ישגרו טיל בליסטי – הם נעים מהר פי חמישה ממהירות הקול, קראה אתמול בכתבה – והוא יפגע בדיוק מושלם בתא השירותים, ירסק את קירותיו ויפער מכתש ענקי באדמה? כבר ראתה בעיני רוחה את הכותרת: תושבת גבעתיים כבת 30 נהרגה במקום בשל קקי-נקניק שמנע ממנה לרוץ למרחב המוגן, הודעה נמסרה למשפחה.
גם שלשום, בזמן המתקפה הבליסטית הגדולה בתולדות המדינה, חשבה על קקי. עשר דקות לפני כן עוד שוחחה עם יונתן בטלפון ונזפה בו על שזלזל בהתרעות פיקוד העורף ובושש לצאת מהמשרד שבירושלים. עכשיו היה במרחק עשרות קילומטרים מהבית, ומי יודע מתי יידרשו להיכנס למרחבים המוגנים. ב-17:30 כתב לה "יוצא לרכבת". כשהתקשרה ב-18:30 לבדוק אם הוא כבר קרוב לתחנת השלום ונענתה בענייניות "אה, בדיוק עכשיו אני יוצא", קיוותה שהתכוון שהוא כבר יוצא מהרכבת בתל אביב ועולה על האופניים הביתה. "מה הכוונה יוצא?" עלמה התאמצה להגות את המילים ברוגע בזמן שרכנה מעל קערה פרחונית ותיעלה את עצביה למעיכת בננות. כשהשיב בשוויון נפש ״לכיוון הרכבת", גייסה את כל כוחותיה כדי לא לאבד את העשתונות.
קצת אחר כך, כשנשמעו צופרי האזעקה, מיהרה להשחיל את אצבעות רגליה לתוך הכפכפים ולחטוף משולחן הכניסה את הטלפון והמפתחות, מותירה את בלילת העוגה יתומה על השיש לצד התנור שדלק על 200 מעלות צלזיוס. בחדר המדרגות שכנים התקדמו מטה, מי בהליכה ומי בריצה, וברקע הדהדו חמישה גווני נביחות שונים. למרות הדיווחים שנדמו הפעם חמורים מהרגיל, האזעקה נשמעה בדיוק כמו עשרות קודמותיה, ועלמה ירדה למקלט באגביות שסיגלה לעצמה עם הזמן. אבל כשהגיעה לשם, הרגישה בדחיסוּת מסוג אחר באוויר, וספק החל לכרסם בה. המקלט נמלא נשים וגברים שעטו מבטים מודאגים וניהלו שיחות ערות, וכלבים שרצו הלוך ושוב לאורכו באי-שקט. היחידים שנראו רגועים היו שני תינוקות במנשאים ואוזניות מבטלות רעש, תודעתם גולמית מכדי לפחד מהמתרחש.
גם אחרי שהיו כל דיירי הבניין צפונים היטב במעמקי בטנו, המשיכו דנדוני האזעקות להזדעק מהאינסוף שבחוץ וממכשירי הטלפון של השכנים, שם הן נשמעו קרובות ומאיימות אפילו יותר. עלמה לא הבינה איך הצליחו ההתרעות להגיע אל המכשירים האחרים, כי אצלה היו הקליטה הסלולרית והחיבור לאינטרנט אפסיים. באופן משונה, לא האזעקות עצמן הן שהפחידו אותה וגם לא הבומים הבלתי פוסקים, אלא האילמוּת הפתאומית שנכפתה עליה. היא דמיינה את ההודעות המודאגות הנשלחות ומתקבלות בקצב מסחרר בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ונתקפה חוסר אונים. יותר מכול שיגע אותה הדחף לברר מה קורה עם יונתן: איפה הוא? מה מצבו? בהיעדר מידע אחר, שיערה שהספיק לעלות על הרכבת לתל אביב קצת לפני שהכול התחיל. עכשיו הוא חשוף, דמיינה, נע צפונה ומערבה בקרון בלי שום שליטה על המתרחש, כמו במתקן מפחיד בלונה פארק שלא ניתן לרדת ממנו עד שיושלם הסיבוב. מה אם יישלח בקרון טיל שימעך אותו עד שלא יהיה אפשר לזהות מה היה שם לפני – קרון רכבת או יונדאי אקסנט כחולה או מעקה בטיחות או שדה חיטה – והסיבוב לא יושלם לעולם?
לא עזר שראש ועד הבית, גבר כבן 70 בעל שיער אפור דליל ופרצוף ירח, הגדיל ונשא עימו למקלט טרנזיסטור. עלמה לא הכירה אותו אישית אבל זכרה את ההודעה ששלח לפני שבוע בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, מתרה בדיירים להפסיק לזרוק מגבונים לתוך האסלה כי ״שוב נסתם הביוב וזה עולה לכולנו בתשלום נוסף לחברת התחזוקה". המכשיר הָעַתּיק שידר בלי הפסקה את החדשות מאחד הערוצים המרכזיים, עוקף בלי בעיה את מגבלות הרשת הסלולרית. עלמה שמעה את קולו של שדרן מוכר מדווח על המתרחש באמצעות מגוון ביטויים דרמטיים: "המתקפה החמורה ביותר שחווינו", "אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה לא לזוז מהמקלטים עד להודעה חדשה", "מעולם, בכל היסטוריית מדינת ישראל, לא חשבנו שנראה דבר כזה קורה". בניגוד מוחלט לרצונה, עלמה הייתה מסוגלת לזהות את קולו גם מתוך שינה בזכות אינפלציית הדיווחים שלו על אסונות בעשור האחרון, וביום אחד לפני שנה במיוחד. היא החלה לחוש שיד דמיונית מכווצת ומושכת לסירוגין את האיברים הפנימיים שלה, פעם בשחלות ופעם במעי הדק, פעם במעי הגס ופעם בקיבה.
בחורה שישבה לידה התבוננה בה בדאגה ואמרה "היי, הכול בסדר? את נראית ממש חיוורת, בואי, שבי במקום שלי". עלמה חשבה להתנגד, אבל קמטי הדאגה במצחה של הבחורה שכנעו אותה, והיא תפסה את מקומה על כיסא כתר פלסטיק. כשישבנה נחת עליו, שמחה שנעתרה להצעה. משהו בתנוחת הישיבה סימן לגוף או למוח שאפשר להרפות, וזרמים עזים פשו בכל גופה. הדם כמו החל לברוח מהגפיים. לו נשארה לעמוד, חשבה, סיכוי טוב שהדבר היה מסתיים בעילפון דרמטי באמצע מקלט מלא אנשים שהכירה רק בקושי. מה עם יונתן?
שוב הקישה על שמו ברשימת אנשי הקשר שלה, אבל השיחה מיאנה להתחייג. היא נזכרה בתחושות הגוף שלה לפני שנה, כשאבדה התקשורת עם אחיה למשך שעתיים שנמתחו כמו מחזור עינויים אינסופי. באחד הערוצים דקלם אותו שדרן ארור ביטויים דרמטיים שטרם נשמעו כמותם, וב-23:30 בלילה כבר הייתה בטוחה: רני מת. הם הולכים להיות משפחה שכולה. איך ייראו החיים שלהם מעכשיו והלאה? והשדרן המשיך: "אנחנו מקבלים עוד ועוד שיחות לאולפן מתושבים שמתחננים לעזרה, ויוצאים מכאן בתחינה לכוחות הביטחון – טובחים בהם. עדיין יש מחבלים ביישוב, אני חוזר, עדיין יש מחבלים והם פורצים את הדלתות", ויונתן כיבה את הטלוויזיה כנגד רצונה. בחצות אותו הלילה התקשרה אילנה אחותה הגדולה ובישרה שחילצו את רני, אבל עלמה לא האמינה עד שהתקשר בעצמו וסיפר בטון ענייני על מילואימניק ברכב משוריין שפינה אותם למקום מבטחים. במקלט הבניין, כשגופה רחש בזרמים משונים, ידעה בוודאות: זו הייתה אותה התחושה.
שכנה נוספת שמה לב למצוקה שגברה בה וניסתה לדובב אותה. כשעלמה הסבירה את המצב, היא עודדה אותה: "אל תדאגי, שמעתי שהפסיקו את הרכבות, אז אין סיכוי שהוא יצא לדרך אפילו. פינו את כולם למרחבים מוגנים – את יכולה להיות רגועה". עלמה התבוננה בה בשתיקה ולא ידעה אם לחוש הקלה או ייאוש מכך שיונתן אף לא התחיל את המסע הביתה. מה אם כל זה יימשך שעות? או ימים? יונתן יהפוך לפליט בתחנת הרכבת עם קבוצת זרים מוחלטים?
בו ברגע פלט הטרנזיסטור ידיעה מבעיתה נוספת: בעוד המתקפה הבליסטית בשיאה, אלמונים ביצעו פיגוע דקירה רצחני בתחנת הרכבת הקלה ביפו. הרוגות, פצועים קל, פצוע אנוש – עלמה חשבה על מספר הפעמים שירדה באותה תחנה בדרך לשוק הפשפשים או להקרנת סרט בקולנוע, וסחרחורת עזה תקפה אותה. מוחה הוסיף וקדח: מה אם רעולי פנים אופורטוניסטים חמושים בסכיני מטבח ינצלו את הכאוס המשתולל בחוץ וינסו לפגע ביונתן ובשאר פליטי הרכבת שאיתו? במה נבדלת ירושלים מיפו? אלוהים אדירים, חשבה, אף שמעולם לא האמינה באלוהים (ובטח שלא אדירים).
"עוזי, אנחנו נמות כאן", הצהירה נחרצות אשתו של ראש ועד הבית, שהמשיך לאחוז בטרנזיסטור בפני ירח רכות ולא הגיב. זה היה הרגע שבו הפציעה המחשבה על קקי. עלמה לא הספיקה ללכת לשירותים לפני שירדה למקלט ולא הקדישה לכך יותר מדי מחשבה. בדרך כלל יש אזעקה אחת, לפעמים אפילו לא נשמע אף בום, וכעבור כמה דקות כבר אפשר לעלות הביתה ולהמשיך בחיים. איפוק סוגרים קצרצר וקצוב לא נראה לה כמו סיבה לדאגה. אבל עתה סרקה את המקלט המואר בפלורסנט בדאגה הולכת וגדלה ולא הצליחה לאתר שם תא שירותים. מי יודע כמה זמן תיאלץ להישאר כאן?
עלמה נזכרה ברני, שסיפר שנאלץ לחרבן בשקית בממ"ד לעיני החברה שלו והסבים שלה, וגם הם נאלצו לעשות את אותו הדבר מולו. מתוך הלחץ והמבוכה פספס מעט, חלק מההפרשה החומה לכלך את מכנסיו, וכך נאלץ להישאר שעות ארוכות. אם כל זה לא ייגמר בקרוב, היא שקלה ברצינות לסכן את חייה רק כדי ללכת לשירותים בפרטיות ביתה. איך אפשר לקבוע מה חשוב יותר: החיים או צלם האנוש? ההישרדות או צליל הקקי הנופל אל מי האסלה בדלת סגורה? לכאורה ההכרעה פשוטה וברורה, אבל באותם רגעים היא לא נראתה לה כזו כלל וכלל. כשמדברים על אנשים שנלכדו במצבים קיצוניים, מסכני חיים, נהוג להתייחס רק לפגיעות הגוף האנושות: קליעים שחודרים את החזה, איבוד דם, עצמות שבורות – אבל אף אחד לא מדבר על צורכי הגוף הנמוכים. באותו הרגע היה נדמה לה שתוכל לבלות שעות וימים במצור אם רק יתאפשר לה לבטל את קיומם של צרכים אלו לחלוטין. מיד עקבה תהייה נוספת: ואם גם יונתן צריך לשירותים? תמיד הייתה לו קיבה רגישה, חשבה. היא חשה איך המילים, קיבה רגישה, כמו מותחות קפיץ בחזַה.
כשדוּוח שהמטח נגמר סופית – 201 טילים בליסטיים שנעים מהר פי חמישה ממהירות הקול, תבין בדיעבד – השכנים התחילו להתפזר איש-איש לדירתו, ועלמה עוד התמהמהה בתחתית חדר המדרגות. ראשה הסתחרר. זוג שלא הכירה מקומת הקרקע פתחו את דלתם, והבחור, שהבחין בהבעתה ההלומה, שאל בחיוך "מה העניינים, הכול טוב? רוצה אולי להיכנס לשבת איתנו קצת?".
לרגע התפתה גופה הדואב להיענות להזמנה. שלוש הקומות שתידרש לעלות כדי לשוב אל הדירה של יונתן ושלה נדמו לה כמסע ארוך ומייגע, וכל חברה אנושית, אפילו של שני זרים גמורים, נראתה כמו הצלה אמיתית. אבל המחשבה על אותו בעבוע דוחף ועיקש במרכז הגוף, והצורך העז להשליך אותו החוצה ממנה, גברו על הפיתוי. עלמה סירבה בנימוס, ועם היסגר הדלת רצה במעלה המדרגות בכוחות שגירדה ממעמקיה. תוך שטרקה אחריה את דלת הכניסה לדירה בקומה שלוש כבר שחררה את כפתור הג׳ינס והחלה לדחוף מטה את המכנסיים, רגליה כמעט כושלות במאמץ להגיע אל חדר השירותים.
כשהתיישבה לבסוף על האסלה התכולה במכנסיים מופשלים חשה גולות קטנות, לא קשות ולא רכות, עוזבות את החור המתרחב לפי מתארן. עלמה האזינה להן מקפצות במים בזמן שסקרה את הלכלוך על מרצפות הסומסום, ולמשך כמה רגעי חסד תודעתה ניתקה מכל הקשר. כעבור רגע קצר נורה אל המכשיר שלה מטח הודעות באדיבות החיבור המחודש לאינטרנט, והצפצופים התערבבו בתיאום מושלם בצליל הגולות המוטחות בזו אחר זו ופוגשות במי האסלה ברעש עליז. שרירי הפנים של עלמה נרפו, והקלה שבעת רצון החליפה את הכיווץ שסגר עליהם קודם לכן. בעיניים מוצרות מעונג הביטה במסך הטלפון וראתה שורת התראות על הודעות: מאילנה ומיונתן ומאימא שלה ומאימא של יונתן (עלמה הבחינה בחטף במילים "יידקר", "ייהרג", "הבן שלי", "אני אמות"). פוּש חדשות בחלק העליון של המסך הכריז: "המטח הסתיים, אין נפגעים בגוף".