שתלים
- 28 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
אבנר שטינמץ
"וזה עוד כלום, אני אומר לך, יש לי עוד המון דוגמאות. רוצה לשמוע?".
"בטח, אם אתה רוצה לספר".
"את פינוקיו ראית?".
"כן, כן. מזמן, אבל ראיתי".
"אז תגיד לי אתה – מה הבעיה של פינוקיו?".
"שהוא עשוי מעץ? שהוא לא ילד אמיתי?".
"בסדר, נכון. וזה גם סוג של מסר. אבל כילד מעץ, מה הבעיה שלו?".
"אה, שכשהוא משקר האף שלו גדל?".
"נכון, ככה הרגילו אותנו לחשוב. אבל תנסה לחשוב על זה הפוך".
"מה זאת אומרת הפוך?".
"זאת אומרת שפינוקיו, כשהוא לא משקר, כשהוא דובר אמת, לא גדל לו, לא צומח, לא מזדקר... אתה מבין? זו הבעיה האמיתית שלו!".
"רגע, אתה מתכוון ל... ".
"כן, ברור. אז מה אם הוא ילד, גם אנחנו היינו ילדים כשצפינו בו. אבל המסר הוטמע, הושתל. כדי להצליח בחיים, כדי להיות עם נשים – גבר צריך לשקר, לזייף, להיות אחר ממה שהוא באמת".
"תשמע, זה מעניין. לא חשבתי על זה ככה".
"כן, נו, ויש לי עוד דוגמאות. סימבה – פאקינג אריה, מלך החיות, כן? – אוכל ג'וקים, חרקים! ואתה תגיד לי:זה מה שאריה אמור לעשות? זה הטבע שלו?".
"נכון. אבל בסוף הוא הרי...".
"כן, בסוף הוא חוזר להציל את הממלכה מהדוד המטומטם שלו. אבל למה הוא עושה את זה? כבר היה לו נחמד עם שני החברים הסטלנים שלו, לא? אז למה? כי זה מה שהאבא המת שלו והחברה שלו מצפים ממנו. אתה מבין? יש פה זיוף כפול".
"אוקיי, תשמע, אני לא באמת מבין בזה, ועבר הרבה זמן מאז שצפיתי בסרטים. אבל אני רוצה להבין אותך עד הסוף, ומה שאתה אומר לי זה ש..?".
"שזו שטיפת המוח הכי גדולה בהיסטוריה! תחשוב כמה ילדים נחשפו, וממשיכים להיחשף, לסרטים של דיסני! ומאז, כולם משקרים, כל הזמן, בלי לדעת שהם משקרים, בלי לדעת שהם סוכנים של דיסני, שתולים."
"ואני גם שתול, משקר?".
"ברור. הרי אתה לא באמת מאמין לי, וחושב שאני משוגע. סליחה, מתמודד נפש, נכון?".
"אני דווקא מאמין לך. אולי לא מבין הכול, אבל מאמין. ובעיקר הייתי רוצה לעזור לך".
"תן לי לנחש: תרופות? ותגיד – מי בכלל אמר שאני זקוק לעזרה?".
"בכל זאת הגעת הנה, לא? ניסית לפגוע בעצמך".
"לפגוע?! חס וחלילה".
"אז תסביר לי. כי הבנתי שאיבדת הרבה דם, שזה לא היה רחוק מ... ".
"זה...זה מסובך".
"תנסה. אני מבטיח להקשיב".
"אוקיי. נניח שנפצעת ברגל, מתחת לברך. הייתה לך תאונה או שנפלת בטיול, לא ממש עקרוני. אבל נפצעת, ואתה במקום מבודד ולא יכול לקבל טיפול רפואי, בסדר?".
"כן".
"אתה עושה כמיטב יכולתך לחבוש את הפצע, אבל עוברים יומיים והוא מזדהם. ואז גם מתחיל לפתח נמק ולהירקב. ולך אין איך לעצור את זה. והזיהום כמובן מאיים לעלות לשאר האיברים ולסכן את כל הגוף. אתה הרי יודע מה צריך לעשות במצב כזה, לא?".
"מה?".
"לגדוע, לגדום. להקריב את הרגל כדי להציל את שאר הגוף. אבל אדם שלא היה מודע לכל הפרטים, שלא הייתה לו את התמונה הרחבה, כן? – היה רואה את זה ואומר: האיש הזה מנסה לפגוע בעצמו. אבל אתה ואני יודעים שלא ניסית, להפך, שחיפשת דרך להציל את עצמך".
"אני מבין. אבל תבהיר לי משהו: מה בעצם התמונה הרחבה אצלך? מהי הרגל הנמקה שניסית לגדוע?".
"הסברתי לך כבר שהשתילו בי – בכולנו! – את הרעיונות ה... ה... הזדוניים האלה. אז זהו, ניסיתי לטפל בזה".
"לטפל בזה?".
"כן. להעיף אותם, לסלק אותם".
"את הרעיונות ניסית לסלק?".
"כן. אתה נראה מופתע. אבל אתה רופא, לא?".
"אני פסיכיאטר, כן".
"נו, אתה לא יודע שהכול כימיקלים ונוירונים, ואני לא יודע מה עוד? חוץ מזה, אני מרגיש אותם".
"את הרעיונות?".
"את השתלים, כן".
"אוקיי, אני מבין. ניסית להציל את עצמך, לא לפגוע. ולמה נכשלת לדעתך?".
"הם ממש קטנים, וכמו כל דבר בגוף, הם בתנועה כל הזמן. אבל הייתי קרוב. אני מניח שהתעלפתי לפני כן, כי אני לא זוכר... ועכשיו אני עדיין מרגיש אותם בתוכי".
"בסדר. אז השאלה היא מה עושים עכשיו, מה הצעד הבא. כי אתה בכל זאת פה, והייתי רוצה לעזור לך. אבל לפני שאתה עונה, תקשיב לי רגע. אתה הרי בחור חכם ונראה לי שגם אוהב אנלוגיות, כמו זו שלך עם הרגל, כן? אז בוא נניח שיש לי גינה שאני מאוד אוהב, היא ממש חשובה לי, אבל אז מתברר לי שמישהו שתל שם צמח ללא ידיעתי. ואני שונא את הצמח הזה, הוא הורס לי את כל הגינה. עכשיו, מה אני צריך לעשות? אתה אומר: לעקור אותו, נכון?".
"בטח, לעקור מהשורש".
"כן. ואתה צודק, כמובן. אבל בוא נניח שהוא נשתל לפני כל כך הרבה שנים – נכון? זה הרי מה שאתה מספר לי? – שבשביל לעקור אותו מהשורש צריך טרקטור וממש להפוך את כל הקרקע. בעצם להרוס את הגינה שאני כל כך אוהב, אתה מבין? אז מה שאני מציע זה שבמקום לעקור ולהרוס את הגינה, נגזום את הצמח כל בוקר, הכי קרוב לאדמה, כך שבכלל לא נרגיש בנוכחותו. ונוכל לחזור ליהנות מהגינה, לחזור לחיות כמו שרוצים. ואתה צודק, אני מציע תרופות, הן אלה שיגזמו, ויכול להיות שייקח קצת זמן עד שנמצא את הסוג או המינון הנכון, אבל בסוף אתה תרגיש טוב, לא תסבול. זה לא מה שחשוב כאן?".
"אתה בעצם מציע לי לחיות חיי שקר. הצמח עדיין יהיה שתול באדמה, ואני לא ארגיש אותו? אבל הוא שם! ואני אדע שהוא קיים! לא, לא. לא, תודה".
"מה פתאום חיי שקר? אני מציע לך הזדמנות לחיות. כי לנסות לעקור את הצמח – ראינו לאן זה הוביל".
"לא יודע....זה יותר מסובך מזה, זה לא כל כך פשוט".
"בסדר, תשמע, גם ככה הפגישה שלנו הסתיימה ואנחנו נתראה שוב בעוד כמה ימים. אני מבקש רק שתחשוב על זה לעומק. בסדר?".
"בסדר".
הוא חושב על זה, חושב הרבה, אך בסוף מסרב. לא, הוא לא יעשה שקר בליבו, לא יהיה סוכן. אבל הם כופים עליו – מותר להם, כך טוענים, מפני שהוא עלול להזיק לעצמו. ותוך כמה שבועות הצמח הגדול מתחיל להיטשטש, להיעלם. הוא אמנם לא שוכח – השורשים שם – אבל זה פחות מטריד, פחות מפריע. הוא משתחרר וחוזר לגור במושב עם הוריו, סועד איתם את ארוחותיו, צופה בטלוויזיה בחברתם, ובימי שישי בערב מארח עימם את שאר בני המשפחה. ועל פני כולם ארשת דרוכה ומעודדת, שכמו מפצירה בו "תמשיך כך, אתה בסדר, רק אל תחליק". והוא לא מחליק.
כעבור כמה חודשים הוא מתחיל לעבוד בחוות הסוסים שאביו מנהל. תחילה מטפל רק בסוסים, ושנה אחר כך כבר עובד עם לקוחות, מלמד ילדים לרכוב. בוקר אחד מופיעה בחווה חברת ילדות ששבה גם היא לגור במושב. הם נפגשים ומדברים, וההורים כל כך נלהבים, מרעיפים עליה שבחים. ערב אחר, בעודם מתהלכים בשבילי המושב, היא מתוודה בפניו: במשך כל חטיבת הביניים הייתה מאוהבת בו, ואולי גם בתיכון, ואולי גם אחרי. היא נחמדה, אדיבה, סבלנית, קשובה, ובאותו לילה הם מתנשקים לראשונה. על פני בני משפחתו מתחלפת אט-אט הדריכות בהקלה, והיא הולכת ומתפשטת כשמגיעה הבשורה על חתונה. הם מוצאים בית במושב, חברי ילדות מגיעים לבקר, ובעבודה הוא מתמנה למדריך רכיבה ראשי.
בכל השנים הללו קורה רק פעם אחת, בזמן חופשה, שבמשך כמה ימים הוא שוכח מהכדורים. ועוד לפני שחש בהשפעה, הוא כבר מבחין בקמטי הדאגה החורצים את פני אשתו. הוא מיד מקצר את החופשה ונודר שלא לשכוח שוב. ולמרות הנישואים המוצלחים, למרות הקרבה השוררת ביניהם, על הצמח, הגיזומים, השורשים, על כל אלה לא מדברים. כי יש שדים, כך אמרו הוריו, שעדיף להשאיר רדומים. כשנולדים התאומים (הבן, כך אומרים, דומה לו, והבת לאשתו), הוא מתמסר לטיפול בהם ורואה איך כל אחד מהם עובר משכיבה לזחילה לישיבה לעמידה ולהליכה. כשהם מתחילים לדבר, הוא מקשיב בסבלנות רבה לכל מילה. במיוחד הוא אוהב לקחת אותם לחווה, ללטף עימם את הסייחים. אך בכל הזמן הזה אורבת בו דאגה: מה יהיה כשירצו לצפות בסרטים מצוירים? ואכן, תחילה מרשה להם אשתו לצפות רק בסרטונים קצרצרים, אבל במהרה, בגן חובה, היא מוכנה שיצפו בסרטים שהיא בעצמה אהבה בילדותה. והוא חשש, ידע, שהיום הזה יגיע, וערב אחד הוא מתיישב איתה לשיחה ומבקש, מתחנן, אומר שאין לו איך להסביר, אבל שהיא חייבת לסמוך עליו – אסור שיצפו בסרטי דיסני. היא אינה מבינה, אבל כשהיא רואה את הבעת פניו, כשחשה ברעד שברגליו ובזרועותיו, היא מוותרת, אומרת שבימינו יש מספיק סרטים אחרים.
לא חולפת שנה, התאומים כבר בכיתה א', וצצה בעיה חדשה: הילדים מוזמנים לבתים של חברים. ועכשיו איך ישמור עליהם? האם ינסה לדבר עם הורי החברים? הם הרי לא יבינו, ומי יבטיח לו שאכן ייענו לבקשתו? לא, אין ברירה – הרי אלה ילדיו! הוא לא ייתן שיהפכו גם הם לסוכנים – הוא חייב לאסור עליהם ולהתעקש שיבלו עם החברים בביתם בלבד. אבל הפעם גם היא חייבת. הרי אלה ילדיה! היא לא תיתן שייתפסו כמוזרים, שונים, מנודים – לא, היא חייבת להתעקש ולאפשר להם להתארח אצל חברים. הוויכוחים בין בני הזוג מחריפים, והוא רואה במבטה הנואש את השנים הטובות נמחות ברגע אחד, וחש איך גם ילדיו מתחילים להתרחק ולחשוש מפניו. והנה הוא מתחיל להרגיש גם בשורשים שבמעמקים, מתפתלים, דוחקים, דוחפים, מבקשים לשלוח את עלוותם אל האוויר, אל האור, וקליפת הארץ בקושי מחזיקה, תכף ייווצרו בקעים, והרי גם שורשים יודעים להתרומם מעל פני האדמה.
החברים, ההורים, כולם מנסים לפייס ולגשר, אך שניהם מבוצרים בעמדתם, משוכנעים שעליהם להגן על הילדים. הגירושים בלתי נמנעים, ובשל עברו היא מקבלת משמורת מלאה על התאומים. מובן שהוא רשאי לבקר, אבל ברור לו – הוא איבד את הילדים. ושוב השורשים החלקלקים, שוב הם נעים, דוחקים, עוד רגע מבקיעים. אבל עכשיו זה בסדר, אפשר סוף-סוף להרפות, כי ממילא כבר לא העת לגיזומים והסתרות. לא, עכשיו הזמן לראות את הצמח במלוא אימתו, עכשיו הזמן לפעול.
***
"אז אתה יודע למה אתה כאן?"
"לא. כלומר כן. הילדים, והצמח ה..., ה… – הוא השתלט על הכל, עליהם! ו... ".
"רגע רגע, לאט יותר. איזה צמח, תסביר לי בבקשה, מההתחלה".