כָתוֹב לא כתבתי
- 22 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 29 ביוני
נעה שבתאי
עַד לֹא זָקַנְתִּי, עֵת לֹא יָשַׁנְתִּי
הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לֵאמֹר שִׁירָה.
עִם לָבָן גַּרְתִּי, לָכֵן אֵחַרְתִּי
אָמוֹר אָמַרְתִּי, תִּכְלֶה צָרָה.
בָּחוֹן בָּחַנְתִּי, סִפְרִי טָמַנְתִּי הָעֵט צָפַנְתִּי, לֵאמֹר סוּרָה.
אָמְנָם רָאִיתִי, לַשָּׁוְא צִפִּיתִי
עֵת כִּי חָזִיתִי, דּוֹבֵר סָרָה.
גַּם כִּי עָנִיתִי, יוֹם יוֹם אִוִּיתִי
קַוֹּה קִוִּיתִי, מֵאֵל עֶזְרָה
הזמן התפרד מעצמו. נספר כרונולוגית במהירות המוכרת הבלתי נסבלת, ובה בעת, שבה לא ישנתי, הזמן נספר לאיטו. שעה היא יום וגם שבוע. ואנחנו בין הזמנים. בזמן שלפני פיצול הזמנים כתבתי כל יום, כמי שאינה מכירה בגדר מזה וגדר מזה. כתבתי אליו, אף שהיה לצידי. ולמרות כל מה שכתבתי לא הצלחתי לחזות כי נילחץ אל הקיר הפעור.
33 ימים מהיום שעברנו לגור ביחד ועד שעלה על מדים. אספנו כל אחד את חייו לתוך ארגזים, כדי לפרוק ולהרכיב חיים בדירה הראשונה שתהיה לנו לבית. את הארגזים פרקנו די מהר, משלבים את חיינו אלו באלו, מלמדים חפצים להתרגל למקומם החדש. חוץ מהספרים. את הספרייה בסוף לא תלינו על הקירות הישנים העשויים חול. גילינו את זה כשקדחנו במטבח ויצרנו חור בסלון. כך באוקטובר גרתי לבד עם ספרים בקופסה וחור בקיר. בלא רצוני לבד גרתי. בעל כורחי ספריי טמונים.
במסך לשווא צפיתי. החדשות רצות ברצף, משדר הצהריים התחיל כבר בבוקר, ובמשדר הערב חוזרים וסרים את מה שדוקלם כבר לאורך היום. ברדיו, לעומת זאת, מנגנים רק שירים. מלחמה זה לא זמן לפרסומות. רק שעה עגולה קוטעת את רצף שירי יום הזיכרון, חזיון סימון הזמן שממשיך בשלו. השעה משתנה אך הידיעות דומות. כך בספירת השעות עובר יום ועוד יום, עובר גם שבוע.
ב-5:00 בבוקר, כמעט 24 שעות אחרי שנרעד הבית, קיבל את השיחה. עליו להתייצב בנקודת האיסוף הקרובה. לאן? לכמה? ולמה עכשיו, אחרי עשור בלי צו? שאלות שבמידה רבה לא זכו לתשובה עד היום. פרסתי עצמי עליו במיטה, כל משקל ליבי על גופו, והתחננתי שלא ילך. בכיתי. הוא בכה. אולי מפחד, אולי על החור שנפער, אולי על הזמן שתכף ייזל ויתפרד.
עת חדשה החלה. לא ידענו מה צפוּן בה. שלוש שעות לאחר מכן כבר ארז תחתונים וגרביים, ונסע. אצלי החול בחוֹר החל לזרום ולהתרחב.
הספרים הוטמנו בארגז זה מכבר, ובכל זאת בחוֹן בחנתי שירה. ממסך למסך נאחזתי במחשב ובגישה שנפתחת ממנו לחוץ – מאמרים, ספרים, שירים – הכול כדי לא לבהות בחול הנשפך. הספרים הוטמנו אך התקיימו, ואילו עטי צפוּן. למעט שברי שורות שנערמו בדפים יתומים על השולחן, לא אמרתי שירה.
לא כתבתי את הבהלה, החרדה הלאומית גברה על כל גון הלם פרטי. לא דמעות העיניים, תלויות בסנוור המסך הקטן, מחכות להודעה. לא פחד שנדבק ומסרב להרפות. לא כתבתי כשחזר לראשונה. ולא כשאהבנו. לא כשאיוויתי שיטמון בי זרע אהבתו, וגם לא כשהבטיח שזה עוד יקרה. לא כתבתי על הדחיפות בצורך שיהיה איתי לנצח, כתעודת ביטחון לכל מקרה שיקרה. לא על דף כתבתי דברי הספד, אלא בראש, ורק בתוכו ורק את זה. מילות סוּרה, מילים שלא רציתי לכתוב, צורבות כגרגרי מדבר שיכלו להעלות באש. אז לא כתבתי בָעט. נותרתי עימן, משאי החדש לכל אשר. לא חיבוק, לא נשיקה, לא ריב. לא כתבתי ימים, שהצטברו ל-335. לא כתבתי על שגרה שסוגלה בהעדרו. ולא על שלא בחרתי לגור לבד, לא על הקושי להכיר בנוחות שהתגלתה מכך. לא כתבתי כשהגיע מפעם לפעם, ושפחות אפיתי עוגות, ועל כך שלא הספקתי לסדר את הבית, שפחות ופחות רציתי לשהות בו.
החור בקיר נותר בקוטרו ואילו החול בי מתפורר ומעמיק. לא כתבתי את עשרות הבקרים שיצא מהבית, בלי לדעת מה יחווה. לא כתבתי את המועקה שבחיבוק האחרון לפני שהולך. מכל הדברים שלא ביקשתי להסתגל אליהם, זה הרגע הקשה ביותר שלא כתבתי.
לא כתבתי ימים ולילות שבהם לא יצאתי: לא מהבית, לא מהמיטה, לא מעצמי. חיבוק של שׁיבה. העיניים בכובד שקיותיהן. אבק שנצבר. לא כתבתי שקט. לא כתבתי, ידי לא השיגו את העט הצפוּן.
לא כתבתי בַזמן את הזמן שעבר. בזמן שהחול זולג בקצב אחד, אצלנו החול זורם פעמיים. הזרם שנמדד כמו אצל כולם, שלוש שנים וחצי, ובו הם מתחתנים, מתקדמים, מתרבים. ולצידו הזרם שנספר מסבב לסבב. החול בו מחוויר, כל גרגר שנושר חושף את עומק לובן הקיר.
חודשיים לפני שהיה אמור להתייצב לסבב נוסף, הוקדם לו הצו והוקפץ. למרות שקנינו את שנדרש כדי לסותמו, שוב נותר החור במקומו, וממנו על לחי הקיר נשפך שובל דמע החול על שאוזל. בראשון נקרא, ובחמישי כבר נקרע ממני שוב. בבוקר חתם על נשקו ובערב חזר. רציתי שנלך לים, שנתלבש יפה. שנצא. רציתי שיראה חברים, רציתי בירה בשוק. רציתי לחיות כמו שכתוב בספרים, כמו שתכננו כשעברנו. לא כמו שנכפה. השמש בהירה מחוץ, מאירה על הכול עד שנתקלת בתריסיו המוגפים. עלֶטֶת היום, שלכבוד כולם מאיר, עמדה רק לו. מרוב חושך בבית לא הצלחתי למצוא את הדרך אליו, בין דיונות קטנות מונח על הפוף, על רצפה. במילותיי לא הצלחתי, ככל שניסיתי למשות רק השקעתי אותו בעומק חוליוֹת.
בזמן הבלתי נסבל, ובו בַזמן בזמן מפורד, קווה קוויתי למעט עזרה. מיום שהלך (וחזר והלך) ההסכן הסכנתי? 335 ימים שמרוב בהייתי בחור נהייתי החור בעצמי, וכך לא ראיתיו. לא הצלחתי לכתוב מעומקו. שַׁוועָתי נבלעה בחלל הדחוס שנוצר מאז החל נושר בביתנו החול, שנהיה טובעני.
ביום שהזדכה על נשקו, חזר הביתה. למרות שחזר כבר עשרות פעמים, הפעם שב ובידו שפכטל אמריקאי. לפתע החור נגלה בפניי, כבר לא יכולתי שלא לראות. כדי למלאו צריך לעבוד בשכבות. את השכבה הראשונה יצק באותו היום. טאטאתי את החול הישן שהצטבר, וגם את החדש שזלג מעצם העיסוק בו. אפשר היה, לגרגיר רגע, לראות את החור שהיה וקטֵן.
מאז חזר לא נותרה המתנה אלא לשכבה שתיבש אחר שכבה שיבשה. התמזגות הזמנים, הזמן הוא הזמן. עכשיו זה הזמן לתלות את מדף הספרים, ולומר שירה.