כָּל הַשֵּׁמוֹת בַּגָּן נְגוּעִים בִּשְׂפָתוֹ בְּקוֹלוֹ שְׁלָחֵנִי מִכָּאן

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה מִקָּרוֹב עַל הָעֵץ בֶּחָצֵר שֶׁל סָבְתָא אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ נוֹשֵׁם

דְּבָרִים רַבִּים יָרַשְׁתִּי מִסָּבְתָא רָחֵל, וְאוּלַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם הַסְּלִידָה מֵהַקֹּר.

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי עַל מִצְרַיִם. חִפַּשְׂתִּי אֶת אַחַי וְאַחְיוֹתַי

אֲנִי לְדוֹדִי, דּוֹדִי לִי. הָלַכְנוּ לְאִבּוּד בְּתִשְׁעִים וְאַרְבָּעָה אֲחוּזֵי לַחוּת

קַרְחוֹנִים נִצָּבִים בִּבְדִידוּתָם הַחִוֶּרֶת, עֲנָקִים עֲגוּמִים,

בֵּיבַר זְכוּכִית בַּסָּלוֹן שֶׁל סַבָּא וְסָבְתָא, מַשְׁקִיף עַל יָם, עַל צוּק.

לִשְׁכָּה-לִשְׁכָּה אַקְוַרְיוּם-אַקְוַרְיוּם מָשִׁיתִי מִן הַמַּיִם וְעַל פֶּתֶק דָּבִיק כָּתַבְתִּי "הַדָּגִים שֻׁחְרְרוּ"

​צִיּוֹן‭ ‬שְׁבוּיַת‭ ‬אֶרֶץ‭ ,‬מָה‭ ‬כָּאָב‭ ‬בָּךְ‭ ‬שֵׁם

שלושה שירי בדידות: עת/ דמדומי האור/ דמיונות אמיתיים

כְּשֶׁאֲנִי נִתְלֵית עַל גָּדֵר גְּבֹהָה וּמְצִיצָה בֵּין הַחֲרַכִּים אֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּרַגְלַיִם הַפְּשׂוּקוֹת.

בְּשָׂרִי בָּא בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם וְעָב עָלַי. מַבָּטִי כָּבוּשׁ כַּעֲרֵמַת הַכְּרוּב, מַצְבִּיעָה:

בָּכִיתִי נַהֲרוֹת בָּבֶל. תְּחִלָּה חָצַב הַבֶּכִי אֶת נְתִיב הַחִדֶּקֶל

רַצְתִּי כָּל עוֹד נַפְשִׁי בִּי נָפַלְתִּי אַרְצָה וּפִי הִתְמַלֵּא בֶּעָפָר.

וְהִיא הֲכִי לֹא רוֹצָה חִבּוּק הִיא אַף פַּעַם, לְעוֹלָם, לֹא צְרִיכָה

בעקבות "הרוח מיניקה את גורי הרוח" מאת אורין רוזנר

עִיר נִמְתַּחַת כְּרֶשֶׁת מֵעָל זְרָמִים חֲמִימִים שֶׁל בְּדִידוּת

שְׁלוּבוֹת יָדַיִם שְׁתֵּי עֵינֵינוּ. צְמֵאֵי קִרְבָה, יַרְחֵי שְׂפָתַיִם.

מָחָר נֵלֵכָה לְאַיִן וְנִשְׁמֹר עַל הַפְּנִינִים שֶׁבְּלֶחְיְךָ

בְּכָל דַּקָּה אֲנִי יוֹדַעַת אֵיפֹה אַתְּ, שְׁקוּעָה בְּתוֹךְ שִׂיחַת חֻלִּין, בַּהֲמֻלָּה.

צָרִיךְ לִהְיוֹת נַכְלוּלִית כְּמוֹ חָתוּל אוֹ עַכְבָּר

הָיִינוּ שָׁם גָּבֹהַּ, יוֹתֵר מִכָּל הַגְּבֹהִים שֶׁבֶּהָרִים.

חַבְּרוּ נֶפֶשׁ לְנֶפֶשׁ זוֹ מוּל זוֹ וַדְּאוּ תַּקִּינוּת הַחִבּוּר

בֵּין מְאוּרוֹתֶיךָ, אֲהוּבִי, צוֹמְחוֹת גִּבְעוֹת נַרְקִיסִים רֵיחָנִיּוֹת

בַּקָּפֶה בְּרוֹטְשִׁילְד סָבְתָא שֶׁלִּי הַמֵּתָה זוֹ שֶׁהִתְנַגְּדָה שֶׁאֶהְיֶה צִמְחוֹנִית שׁוֹלַחַת יָד אֲרֻכָּה מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי

בַּמָּטָר הַזֶּה נִצָּת סְמָדַר הַבֻּסְתָּנִים

אֲנִי רוֹצָה תָּמִיד עֵינַיִם בַּגַּב בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי חוֹרֶטֶת עַל הַלּוּחַ לִרְאוֹת

כְּשֶׁרָאֲתָה תְּנוּעַת אוֹר בִּשְׁמֵי נְיוּ הֶמְפְּשֵׁיר, בִּקְשָׁה שֶׁיַּעֲצֹר בַּצַּד.

אֲנִי אִמָּא עַכְבִישָׁה לֹא נוֹגַעַת טוֹוָה

הִיא נוֹעֶלֶת נַעֲלַיִם בְּרֵיחַ לָבֶנְדֶּר וּבְכָל בֹּקֶר שׁוֹתָה חֲצִי לִימוֹן אַחַר כָּךְ מְקַנַּחַת בְּשֶׁמֶן גַּרְגִּירֵי רִמּוֹן

מֵאָה וְאַחַת נְשִׁיקוֹת עַד שֶׁהִגַּעְתָּ אַתָּה "לֹא תִּשְׂבַּע הָעַיִן לִרְאוֹת" רוֹצָה לֶאֱכֹל בְּתַאֲוָה

שיר הלל לרכבת ישראל

קַל, מוּטָב, לוֹמַר אָהַבְתִּי אוֹתוֹ אָהַבְתִּי אוֹתָהּ קַל, מוּטָב, לְתָאֵר גֶּבֶר לְתָאֵר אִשָּׁה

כָּכָה בְּעֶרֶב יוֹם רְבִיעִי עַל נְהַר כְּבָר עָבְרוּ מֵעָלַי כָּל הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים

בֶּן שְׁמוֹנִים אֶהְיֶה וּמַה טּוֹב לִי מֵעַכְשָׁו. אֶת שִׁנַּי אֲנִי מִמֵּילָא כְּבָר

אָמְרָה לִי אֲהוּבָתִי בּוֹא נִשָּׁאֵר חֲבֵרִים אָמַרְתִּי לַאֲהוּבָתִי:

בִּדְמָעוֹת, שׁוֹאֶלֶת: "אַבָּא שֶׁלִּי, הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אוֹתִי, לָמָּה הוּא הִפְסִיק לָבוֹא?"

תַּחְשֹׁב עַל זֶה כְּמוֹ אֲוִיר. אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בּוֹ.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַדַּף