* /

יובל קומם

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה מִקָּרוֹב

עַל הָעֵץ בֶּחָצֵר

שֶׁל סָבְתָא

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ

נוֹשֵׁם

כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְאִמָּא

שֶׁהָעֵץ צָרִיךְ חָבֵר

הִיא הֵחֵלָּה לְמַלְמֵל

כְּשֶׁהִבַּטְתִּי מִקָּרוֹב

עַל אִמָּא

רָאִיתִי אוֹתָהּ

קוֹפֵאת

כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְאַבָּא

שֶׁאִמָּא צְרִיכָה חָבֵר

הוּא הֵחֵל לְמַלְמֵל

חָזַרְתִּי אֶל הָעֵץ

שִׂחַקְתִּי אִתּוֹ שָׁעוֹת

אִמָּא בָּאָה לֶאֱסֹף אוֹתִי –

רָאִיתִי אֶת פָּנֶיהָ מִשְׁתַּנּוֹת

קְמָטִים-קְמָטִים

הָפְכוּ חַדִּים

וְיָדַעְתִּי אוֹתָם

כְּמוֹ שֶׁלֹּא

הֵבַנְתִּי בַּחַיִּים.

הִיא אָחֲזָה בְּיָדִי

הֶחְזַקְתִּי חָזָק

כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ עוֹשׂוֹת

כְּשֶׁהָיִיתִי בַּגָּן

רָצִיתִי לְהִסְתַּכֵּל אֵלֶיהָ

לְשַׂחֵק אִתָּהּ

אֲבָל פָּחַדְתִּי,

שֶׁהִיא תִּרְאֶה

שֶׁאֲנִי עַכְשָׁו

צְרִיכָה חָבֵר.