איתמר גריילסאמר
ערכה את השירים: אורין ויינברג יצהר
עת
עֵת עָמַדְתִּי וְצִפִּיתִי לָךְ
לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ,
וְלֹא הִגַּעַתְּ עֲדַיִן וְהָלַכְתִּי וְחִפַּשְׂתִּיךְ
וְלֹא הִגַּעַתְּ.
עֵת חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ בְּמִשְׁעוֹלִים לְלֹא אוֹר
בִּכְבִישִׁים בָּהֶם אִישׁ לֹא בֵּרֵךְ אוֹתִי לשָׁלוֹם.
עֵת
עָמַדְתִּי בְּפִנּוֹת חֲדָרִים הוֹמִים
וְעֵינַי תָּרוּ אַחֲרֵי הַסְּפָרִים בָּהֶם דְּמוּתֵךְ אֻזְכְּרָה בַּשּׁוּלַיִם,
אוֹ מוּל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ בַּחֹרֶף, בְּלֵב דֵּצֶמְבֶּר, הַבּוֹדֵד שֶׁבֶּחֳדָשִׁים.
בַּזְּמַנִּים הַלָּלוּ בָּהֶם הָיִיתִי צָעִיר וּבוֹדֵד עַד כְּאֵב,
וְרַק הָאַסְפַלְט וְהַשֶּׁתֶן שֶׁל הַחֲתוּלִים הָיוּ עֵדִים לְיִסּוּרֵי חִפּוּשַׂי אַחֲרַיִךְ – –
רַק אָז הֵבַנְתִּי שֶׁעָלַי לַחְדֹּל,
שֶׁרַק כְּשֶׁאֶשְׁכַּח מִקִּיּוּמֵךְ בָּעוֹלָם
אוּכַל סוֹף-סוֹף לַעֲקֹב אַחֲרַיִךְ.
אוּכַל לְהַבְחִין בָּךְ בֵּין מֵאוֹת וַאֲלָפִים שֶׁל שְׁחָפִים הַנְּסוֹגִים אֶל הַחוֹף
בְּחִפּוּשָׂם בְּנִבְכֵי הָאַשְׁפָּה וְהַבִּיּוּב
אַחֲרֵי מַיִם.
דמדומי האור
כְּמוֹ מִטְרִיָּה שֶׁצַּלְעָהּ נִשְׁבְּרָה לָרוּחַ הָאוֹמֶרֶת אוֹ
מְשׁוֹרֵר, צָעִיר כָּל כָּךְ, אֲשֶׁר נִפְחָד לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בּוֹ,
שֶׁבְּדִידוּתוֹ מְהַלֶּכֶת חֶרֶשׁ מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי חַיָּיו.
כְּמוֹ הַמְשׁוֹרֵר, הַמְחַפֵּשׂ אַהֲבָה בִּתְנוּבַת הַשָּׂדוֹת,
הַמִּתְנַקֶּה מֵחֲשַׁשׁ הַדְּחִיָּה, הַצְּרִיבָה הַנּוֹרָאָה הַבּוֹעֶרֶת בּוֹ,
כְּמוֹ הַסְּתָו אוֹ
עֲרוּגוֹת הַפְּרָחִים הַחוֹגְגוֹת אֶת שׁוּבוֹ שֶׁל הַחַי לְחֵיקָן,
כְּצִפֳּרִים נוֹדְדוֹת הַחוֹזְרוֹת מֵהָאֵפֶר הֶהָרִי הַלָּבָן, אוֹ
כְּחָרוּז בְּשִׁירוֹ שֶׁל אָדָם מֵת,
נַפְשִׁי מִתְהַלֶּכֶת סְגוּפָה וַעֲגוּמָה הַלַּיְלָה, שְׁתוּיָה מִיַּיִן וּמִצִּפִּיּוֹת,
גַּם אֲנִי אֵיתָן, וְגוּפִי בֶּן עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ,
וְאֵין בְּיָדִי דָּבָר, כְּחַקְלַאי הַחוֹפֵן אֲדָמָה בְּכַפּוֹת יָדָיו
וְלֹא מוֹצֵא אֶלָּא אָבָק.
גַּם אֲנִי מְחַכֶּה לָאַהֲבָה וְלֹא מוֹצֵא אוֹתָהּ עֲדַיִן וְהִיא נִרְאֵית כְּאוֹר עִוְעִים אַחֲרוֹן
עַל הָאֹפֶק שֶׁל חַיַּי שֶׁכְּבָר כִּמְעַט שָׁקַע.
דמיונות אמיתיים
כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַבַּיִת הַמְקֻלָּל,
כְּשֶׁאֲנִי נִפְלָט הַחוּצָה, מְחֻרְפָן, מֻתָּשׁ, חָרֵד
מֵאַכְזָבָה וּמִטִּרְחָה, מִשִּׁעְבּוּד לַחֲלוֹמוֹת תִּפְרַחַת,
וּכְשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹבוֹת, פָּנַי מְרוֹקָנִים,
יָדַי פְּשׁוּטוֹת בְּרִיתְמוּס לֹא מַתְאִים, פְּקִידי וַאֲצִילִי,
וּכְשֶׁאֲנִי חוֹדֵר אֶל אוֹטוֹבּוּסִים מְחוּצִים בִּבְנֵי אָדָם
אֲשֶׁר חוֹזְרִים אוֹ שׁוֹעֲטִים אֶל יַעְדָּם,
אֲנִי מַצְלִיחַ לְדַמְיֵן אוֹ לְנַחֵשׁ אֶת דְּמוּת אוֹתָהּ אַחַת
וְלֹא בָּרוּר, בְּעֶצֶם, אִם חֲלוֹם מֻשְׁתָּת בְּמַבָּטִי אוֹ שֶׁמָּא
אֲמִתִּית הַנְּהִיָּה הַזֹּאת אַחֲרֵי אִשָּׁה שֶׁתְּקַבֵּל אוֹתִי כְּפִי שֶׁאֲנִי
אֲבָל
זֶה מְנַחֵם אוֹתִי, לְרֶגַע קָט, אוֹתוֹ דִּמְיוֹן מֻפְשָׁט,
אוֹתוֹ שֹׁבֶל שֶׁל רֵיחַ
אוֹתָהּ הָאֲנָחָה אוֹתָהּ צְרִידוּת נוּגָה
וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה בִּכְלָל בְּאוֹתוֹ רֶגַע
אִם אֲנִי מְדַמְיֵן אוֹתָהּ – –