נועם אבני
תַּחְשֹׁב עַל זֶה כְּמוֹ אֲוִיר. אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בּוֹ. הַמּוֹלֵקוּלוֹת שֶׁלָּנוּ כְּבָר מִזְּמַן טִיְּלוּ עַל הַכֹּל וְדָבְקוּ בַּבָּשָׂר בִּקְלִילוֹת חֶלְקִיקִית שֶׁל תְּנוּעָה הֶכְרֵחִית וְהַיָּד שֶׁלְּךָ כְּבָר נִשְׁלְחָה לִמְדֹּד אֶת רֹחַב הַלֶּחִי מִמּוּל, אַתָּה לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר. תַּחְשֹׁב עַל זֶה כְּמוֹ נוֹזֵל, כְּמוֹ לִשְׁתּוֹת, כְּמוֹ לְטַפְטֵף, כְּמוֹ לִבְכּוֹת. תִּרְאֶה, כָּכָה אֲנַחְנוּ קַיָּמִים. קָרִים מִבַּחוּץ וְחַמִּים מִבִּפְנִים, מְחַפְּשִׂים לְהַשְׁווֹת טֶמְפֵּרָטוּרוֹת אֲבָל לֹא מְסַפְּרִים. תַּחְשֹׁב עַל זֶה כְּמוֹ לֶאֱמֹד רַכּוּיוֹת, לְהִתְמוֹסֵס, כְּמוֹ לְהַגִּיד בְּיַחַד חֲלָלִים רֵיקִים מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן. תַּחְשֹׁב עַל זֶה, בַּסּוֹף הַכֹּל יַמְרִיא וְיִתְפַּזֵּר וְיִדְבַּק בְּקַצְווֹת הָאַטְמוֹסְפֵרָה. מִישֶׁהוּ יִמְצָא עֲקֵבוֹת שֶׁל הַגָּז שֶׁלָּנוּ בִּשְׁמֵי הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי, וְיַחֲשֹׁב שֶׁגַּם פִּיצוּץ שֶׁל תִּרְכֹּבֶת שְׁגוּיָה הוּא רוֹמַנְטִי.