קור רוח /

שגיא שדור

דְּבָרִים רַבִּים יָרַשְׁתִּי

מִסָּבְתָא רָחֵל,

וְאוּלַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם

הַסְּלִידָה מֵהַקֹּר.

בַּחֹרֶף

הָיְתָה נִצְמֶדֶת

אֶל תַּנּוּר הַחִמּוּם

עַד שֶׁעַל רַגְלֶיהָ נִרְאוּ סִימָנֵי כְּוִיּוֹת,

שֶׁלֹּא חָשָׁה בָּהֶם כְּלָל.

בַּמִּטָּה

הָיְתָה מִתְכַּרְבֶּלֶת

בְּתוֹךְ שְׂמִיכַת הַפּוּךְ,

נֶאֱבֶקֶת בְּכָל פִּסַּת חֹם

שֶׁהִצְלִיחָה לִתְפֹּס בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ.

בַּצַּלַּחַת

הָאֹכֶל שֶׁבִּשְּׁלָה

הֶעֱלָה עָבִים,

וּמִשֶּׁנִּכְנָס אֶל חֲלַל הַפֶּה

שָׂרַף אֶת דַּרְכּוֹ

מִן הַלֹּעַ עַד לַוֶּשֶׁט,

שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח,

שֶׁלֹּא יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

כָּל-כָּךְ קַר שָׁם, בְּפּוֹלִין.

הַבְּגָדִים כִּמְעַט לֹא מְגִנִּים

מִפְּנֵי הַכְּפוֹר.

לֹא פֶּלֶא שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם

אֲנָשִׁים קְפוּאִים.