בבת אחת /
- 3 במאי 2022
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 3 באוק׳ 2023
יעל שחר־שריד
בִּדְמָעוֹת, שׁוֹאֶלֶת:
"אַבָּא שֶׁלִּי, הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אוֹתִי,
לָמָּה הוּא הִפְסִיק לָבוֹא?"
מְהַסֶּסֶת אִם לְהַגִּיד לָהּ שׁוּב, שֶׁכְּבָר שָׁנִים אֵינֶנּוּ חַי, שֶׁלֹּא לְהָעִיר אֶת הַמְּצִיאוּת.
אַחַר־כָּךְ,
הִיא מַצְבִּיעָה עַל בִּתִּי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת לְיָדִי,
וְאוֹמֶרֶת: "מִי אַבָּא שֶׁלָּהּ, תַּזְכִּירִי לִי."
אֲנִי נוֹשֶׁכֶת אֶת שְׂפָתִי.
"אֵין לָהּ אַבָּא," מְשִׁיבָה לָהּ.
"לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת," אוֹמֶרֶת אִמִּי בַּת הַתִּשְׁעִים.
"יָכוֹל," אֲנִי עוֹנָה, "הִיא מֵהַבַּנְק."
"בַּנְק? אַתְּ צוֹחֶקֶת עָלַי? אֵיזֶה בַּנְק? בַּנְק דִּיסְקוֹנְט? בַּנְק הַפּוֹעֲלִים?"
טוֹב שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִיא זוֹכֶרֶת.