אורית נוימאיר־פוטשניק
בְּכָל דַּקָּה אֲנִי יוֹדַעַת אֵיפֹה אַתְּ,
שְׁקוּעָה בְּתוֹךְ שִׂיחַת חֻלִּין, בַּהֲמֻלָּה.
אֲנִי שׁוֹקֶדֶת לְהַסְתִּיר אֶת הַמַּבָּט
שֶׁתָּר תָּמִיד אַחַר דְּמוּתֵךְ. אֲנִי כְּבוּלָה
וּמְרֻסֶּנֶת, אַךְ יוֹדַעַת אֵיפֹה אַתְּ.
אֲנִי שׁוֹקֶלֶת בִּזְהִירוּת אֶת צְעָדַי,
קְרֵבִים מִתְרַחֲקִים בְּמִין רִקּוּד מוּזָר.
זִמְזוּם הַחֶדֶר נֶאֱלָם בְּתוֹךְ אָזְנַי
כְּשֶׁאֲנִי סוֹבֶבֶת סְבִיב הָאִי אֶפְשָׁר
וּמִתְרַשֶּׁלֶת לְחַשֵּׁב אֶת צְעָדַי.
הֵנָּה אֲנִי מוּלֵךְ, עֵינַיִךְ מְחַיְּכוֹת.
גּוּפֵךְ נִלְחַץ אֵלַי לְהֶרֶף עַיִן רַךְ.
חִבּוּק טִקְסִי קָצָר, אֲנַחְנוּ מִתְנַתְּקוֹת
וְשׁוּב מַכֶּה בִּי הָאֲוִיר, כֵּהֶה וְלַח.
הֵנָּה אֲנִי מוּלֵךְ, עֵינַיִךְ מְחַיְּכוֹת.
שְׂפָתַי נָעוֹת וּמִתְאַמְּצוֹת לִמְצֹא מִלִּים.
שִׂיחַת חֻלִּין פְּשׁוּטָה שֶׁרַק לִפְנֵי דַּקָּה
הָיְתָה קַלָּה, שְׁרוּיָה עַכְשָׁו בִּסְבַךְ עָלִים
כֵּהִים, אֵינִי רוֹאָה מוֹצָא מֵהַשְּׁתִיקָה.
וּלְשׁוֹנִי כְּבֵדָה בְּפִי, מֵרֹב מִלִּים.
אַתְּ מְמַלֵּאת אֶת הֶחָלָל מִלִּים טוֹבוֹת.
שׁוֹטֶפֶת בְּרַכּוּת כָּזֹאת, בְּבִטָּחוֹן.
אוֹחֶזֶת בִּי, אֶצְבְּעוֹתֵינוּ מִשְׁתַּלְּבוֹת
לְרֶגַע וְאָז אַתְּ נִפְרֶדֶת שׁוּב. הָמוֹן
עוֹבֵר בֵּינֵינוּ. הֶחָלָל נִמְלָא צְרִיבוֹת.
וְאַתְּ יוֹצֵאת וּמִתְרַחֶקֶת אֶל חַיַּיִךְ.
אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶל מִטָּתִי אֶת הַתְּבוּסָה,
אֶת הַתְּשׁוּקָה לִרְדֹּף, לָרוּץ בְּעִקְּבוֹתַיִךְ,
אֲנִי פּוֹנָה מִשָּׁם וָהָלְאָה רְצוּצָה.
לֵב הַכַּלְבָּה שֶׁלִּי מוֹנֶה אֶת צְעָדַיִךְ.