עם שובו של החורף דעכה המלחמה. מעולם לא פסקה, לא בשביתת נשק או בהכרזה חד-צדדית או בחתימה על מסמך הבנות. שום שלום לא קרץ אלינו מהאופק הרחוק. היא נסוגה מחיינו כמו גל עצל בחוף הים, שתמיד מאיים לחזור. הבעיה עם מעלית 2 התחילה כנראה בדיוק כשעליתי עם בתי מהחניון התת-קרקעי. שמענו פתאום רעש גדול.

לפני שהלכתי עוד ישבתי להזין את כל המדדים. נכנסתי לאפליקציה, ובלשונית של ג'וני כתבתי: שינה – בינוני. מצב רוח כללי – בינוני. התנהגות – התפרצות אחת. האפליקציה היא משהו שהכניסו לנו לנהלים ממש לאחרונה. המנהלת חזרה ואמרה שזה בשביל ההורים, שזה טוב לשקיפות ושככה נחזור לשגרה.

גם כשהיא עדיין הייתה נשואה, מיכל חשבה שיש לה משהו לא בסדר בגוף. אם הכול היה בסדר בגוף שלה, וכל מה שצריך להיות נשי היה נשי אצלה, היא בטח הייתה רוצה ילדים. אבל כששאלו אותה אם היא לא רוצה ילדים, ושאלו אותה, היא הייתה עונה: אולי אני ארצה ואולי אני לא ארצה, אבל בינתיים לא דחוף לי. זו שאלה שתמיד ניסחו על דרך השלילה, כדי לסבך את האפשרות לענות עליה ב"כן" ו"לא".

"וזה עוד כלום, אני אומר לך, יש לי עוד המון דוגמאות. רוצה לשמוע?". "בטח, אם אתה רוצה לספר". "את פינוקיו ראית?". "כן, כן. מזמן, אבל ראיתי". "אז תגיד לי אתה – מה הבעיה של פינוקיו?". "שהוא עשוי מעץ? שהוא לא ילד אמיתי?". "בסדר, נכון. וזה גם סוג של מסר. אבל כילד מעץ, מה הבעיה שלו?".

שוב ניצבתי בפני הפחדנות שלי. העצים ניצבו מיושרים בשדרה, היונים ניצבו על חוטי החשמל, המכוניות ניצבו מול הרמזורים – אבל אני הבטתי בהשתקפות שלי במראה של הבניין, בדרכי לסיבוב עם הסיגריה שאני מסתיר שאני מעשן, אחרי שרבנו. האמת שעומר לא עשה שום דבר חוץ מלהגיד לי שוב שלדעתו, אם אני רוצה אני יכול לעשות מה שאני רוצה. שכל הדלתות פתוחות בפניי. הוא היה אומר את זה כל פעם, שוב ושוב. ידעתי שזה שקר, אז לא יכולתי לסבול את זה שהוא מאמין לעצמו.

ראיתי סרטים, הייתי רעב והרגשתי בחילה. התעוררתי וציירתי עוּברים מיתיים עשירי צבע אדום והתבוננתי. בהליכה בלבד נרגעתי. התעכבתי ליד חצרות מוזנחות, מסתכל בילדים חרדים שהולכים בקבוצה שבראשה הרבי. הם לבשו סודרים ופאותיהם בצבצו. נכנסתי לבניין, עולה במדרגות רחבות. קירות הבית ריקים. הקשתי בדלת.

בכל יום אני נשארת במיטה שלי עד 12:00 בצהריים. אני שוכבת מתחת לפוך וצופה באור שנשפך פנימה דרך התריסים אל תוך החדר, עד שהחדר מזהיב. עכשיו אוגוסט ואני עדיין עם פוך, למרות שביקשת ממני להחליף לשמיכה דקה יותר – כי חם עכשיו, לא חם לך? – אבל אני מסרבת.

אני בדרך הביתה והיא לפניי, ניצבת שיכורה מכוח. תקני לי תקני לי הם אומרים, קצת בורקסים לקינוח הדבש. אני מסכימה רק למשולש גבינה אחד אבל הילדים מבקשים, והם ילדים ואני האימא.

דָּנִיקֵלָה נכנסה למועדון הנוער, כמו בכל יום שני, ומצאה את אותה חבורה של בני נוער שהייתה משויכת אליה על ידי המערכת. היא שיחקה איתם כדי לקדם תהליכי הבשלה פסיכולוגית, ולחדד את ההתאמות של המערכת עבור איתור זיווג אופטימלי. אחרי זמן מה היא הייתה זקוקה למנוחה. ולמעט מלח.

לשמעון היו חיים טובים. היה לו כל מה שצריך, בערך: משכורת חודשית סבירה, חברים, מכונית נוחה, טיילת ליד הבית, ספסל שעליו ישב בשעת שקיעה עם בירה תוצרת בלגיה ופיצה שהובטח שהיא מאיטליה, אפילו שהייתה מבת ים, אישה יפה שכולם אמרו לו שהיא נראית צרפתייה, אפילו שגם היא, כמוהו, נולדה בבת ים.

החדר במתנ"ס סגולה פתח תקווה, שבו נערכה קבוצת שומרי המשקל, היה ורוד ומחניק. כתמי העובש בפינות התקרה סיפרו על רטיבות מתמשכת. האוויר התחנן להתחלף, אך בחדר, שהיה בקומת המרתף, לא היו חלונות. הנשים ושומריהן ישבו במעגל. זה היה המפגש השלישי של הקבוצה, וכיסאות הכתר חרקו במתח תחת ישבנן חסר השקט של הנשים המזיעות. יום השקילה.

משרד ת"ש צבאי בתל השומר הוא קודם כול בוטקה. אחר כך הוא שורה של בוטקה, אחד ליד השני, אחד מול השני. ואז הוא מתמלא בגרסאות של משקית ת"ש. במשך שנתיים, וחודש של מילואים, אני הייתי גרסה כזאת. התעקשתי לאשש סטראוטיפ שאי אפשר לגדול לתוכו, כמו המדים שלנו אחרי שהצרנו אותם.

ההורים במדינת היהודים לא מרבים במילים. ההורים שבראו אותך ואותי בייחוד. בהתחלה הם לא ידעו עברית בכלל. כל שידענו הוא שהם הביאו אותנו לכאן וזהו – יש אדמה, אין הרבה מילים.

ערב אחד אחרי חוג הבלט, אני בת תשע. כשאני יושבת על הברזלים בבגד הגוף ומחכה שתבוא, אדם מבוגר מתקרב אליי ומתחיל ללטף את זרועותיי. פתאום, כמו נס, אורות הסובארו שלה מופיעים בקצה הרחוב. אל המכונית הלבנה אני קופצת כמו אל בריכה אולימפית.

הזמן התפרד מעצמו. נספר כרונולוגית במהירות המוכרת הבלתי נסבלת, ובה בעת, שבה לא ישנתי, הזמן נספר לאיטו. שעה היא יום וגם שבוע. ואנחנו בין הזמנים. בזמן שלפני פיצול הזמנים כתבתי כל יום, כמי שאינה מכירה בגדר מזה וגדר מזה. כתבתי אליו, אף שהיה לצידי. ולמרות כל מה שכתבתי לא הצלחתי לחזות כי נילחץ אל הקיר הפעור.

מאז התלקחה המלחמה, מצאה עצמה חושבת לא אחת על קקי. למשל עכשיו, כשישבה לבדה בבית הקפה השכונתי בבוקר נעים ושמשי, לא חם מדי ולא קר. ברקע התנגנו שירים בצרפתית. הם הזכירו לה מוזיקת לובי של בית מלון, כזה שספותיו מדיפות ניחוח ספריי בית שימוש שמשתלט על החלל כולו, בשם כמו Blue Sky Breeze או Sparkling Watermelon.

כשהייתה מחליטה סוף-סוף לצאת אל הרחוב, לקנות דבר מה לאכול או סתם לחוש את האוויר שבחוץ על גופה, היתה מצטיידת בשכבות על שכבות של בגדים לאזן את החור, וגם כך עדיין הייתה נאבקת שלא לעוף אנה ואנה, שהרוח לא תישא אותה לשווא, כל כך בקלות הייתה נושאת אותה הרוח בגלל החור. פעם לא נשמרה והוסחה דעתה מעט עת שהלכה ברחוב – הרימה אותה הרוח נשאה אותה בקלילות עד לחיפה, בגלל החור.