אחרי ארבעים יום נותרו רק שתיהן בסירה. הבת הייתה אחראית על המשוטים. בעיניים אדומות דומעות מהרוח, ללא כובע, עם צוואר ופנים שרופים מהשמש, שיער קשור בצעיף מלא בדם מיובש, היא חתרה.

כבר שלושה שבועות אני מחכה שהוא יבוא. בכל פעם שאני שומעת ארבעה צפצופים מהקודן שלמטה, אני ממתינה שתיים־שלוש דקות לשמוע את המפתחות בדלת. אני לא יודעת איך הוא יחזור. אני יודעת שכבר חמש דקות לחצות. אני מעשנת סיגריה בכל שעה עגולה, וכמו שאני מחכה לו שיבוא, אני מחכה לשעה עגולה כדי לעשן. כשהוא ייכנס בדלת אני אגיד לו לילה טוב, ואנסה להירדם.

פרסמתי מודעה: אוסף מקטרות עץ למסירה. תוך שלוש שעות, הופיע בחור צעיר. צנום ומתולתל, חולצה מרובבת בכתמי שמן. אמר שהוא משורר. "סביר להניח שקראת את הספרים שלי," אמר. לא הכרתי את שמו ובטח שלא קראתי אף לא אחד משיריו, שפורסמו "בכל העיתונים." פניי האדמומיות קסמו לו והוא הציע לי להצטרף לעלות איתו לרגל פסטיבל המשוררים.

אני לא יודעת אם אי פעם רצית משהו שאין לך בו שום צורך אמיתי. ובכל זאת, תני לי לספר לך על שירלי, שיש לה ממוצע של תשע מאות שקלים בעובר ושב בכל רגע נתון, ופיתחה אהבה למשהו מעבר לגודלה ומידותיה – תיק מעצבים ספרדי.

תפסתי את עצמי מסתכלת על צמרות העצים (שוב) זה גרם לי לבכות. אני כבר לא מסתכלת על צמרות העצים ולא אם הכוס שלי התרוקנה. החיים מוקרנים על מסך טלוויזיה. העלים נעים בקצב הרוח, כמו שהם אמורים, והילדים הולכים לבית הספר. המוכרים יושבים מחוץ לחנות ומוצצים קיסם או סיגריה. שחקני השחמט לוחצים על הפעמון "דינג!" זבובים מזמזמים על האף.

כשהייתי ילדה, ואני עדיין ילדה במובנים רבים, אהבתי לקרוא ספרים על מלחמות ומבצעים, מותאמי גיל כמובן. קראתי המון ספרים כאלו, ובעיקר זכורה לי סדרת הספרים של גלילה רון־פדר עמית ״מנהרת הזמן״. בכל ספר בסדרה, שעכשיו אני מנסה לשכנע את אחותי הגדולה לתת לאחיינית שלי לקרוא, חוזרים אחורה לאירוע היסטורי, אירועים רחוקים יותר ואירועים רחוקים פחות. בסדרה יש גם ספרים על מבצעים ועל מלחמות.

אימא מתה. ממה אימא מתה? מסיגריות. עצרה באמצע מעבר חציה להדליק סיגריה ואוטו דרס אותה. לאחר מותה שלחה אימא יד ארוכה מהקבר באמצעות צוואה טרחנית. סתם לוויה בצוהרי היום עם החבר'ה המצוינים של קדישא ומלמולי ארמית, היו למורת רוחה שריחפה מעלינו בעצבנות. לא, היא לא כמו כולם.

זה היה הבוקר הראשון שהיה קריר מספיק להצדיק עליונית. עלמה ניצלה את ההזדמנות לחנוך את העליונית החדשה בצבע לילך. הימים היו עדיין חמים, אבל בבוקר כבר הרגישה צינה קלה מזדחלת, כמעט בלתי מורגשת. היא הגיעה לעבודה ברכבת הקלה מאשקלון, והצליחה להתחמק מלקרוא חדשות. כבר שבועיים שכל מה שהיה בכותרות היה גרסאות והיבטים שונים שעסקו בציון עשרים שנה למלחמה ההיא.

בלילות, על רצועת החוף של הטיילת, רצועה יבשה, פועל עירייה ומטאטא בידו. בלילות מסייר בנתיבו לצפון, ועם בוא קרן שמש תחילית, הוא משיל את מדיו הצהובים ונישא למרומיו של חלום. באחד הלילות, השתקף האור המסנוור מפנס הטיילת בעיני הפועל. הוא בהה במנורה, כשלפתע נורה באזהרה אדומה, הוא שפשף את עיניו כי צרב לו שבסתיו אין לא גשם ולא קור.

השעון מצלצל בשש חמישים. קר. היא לא זוכרת דצמבר קר כל כך. עוד לפני שהיא מצליחה לפקוח את העיניים, היא מרגישה את הצריבה בגרון כתזכורת למה שקרה בלילה. העפעפיים כבדים ודביקים, הלסת כואבת, צידי הראש עדיין פועמים. היא מצליחה לקום מהמיטה ושולחת יד לקחת אקמול. לא, היום היא תסתדר בלי. היום יהיה יום טוב.

כשהשעון המעורר צלצל, החדר היה עדיין חשוך לגמרי. כיביתי אותו ובהיתי מבולבל במסך הפלאפון. היה לי קשה לחשוב. עוד הייתי מעורפל מהשינה, והאור הבוהק שבקע מן הפלאפון הכאיב לי בעיניים. ניסיתי להיזכר אם הלילה עברנו לשעון חורף או משהו כזה, או שאמרו בתחזית שיהיה מעונן במיוחד. אבל לא – זה עוד יום רגיל. השעה תשע בבוקר, ועדיין חושך.