top of page

על האשמה, השכחה והשירה

  • קרן קולטון
  • 18 במאי
  • זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 25 במאי

קרן קולטון


שני סוסים ושלישיה, אלה אמיתי סדובסקי, 2012-2018, שמן ואקריליק על בדים, 238x200

על המלחמה ועל האשמה

כשהייתי ילדה, ואני עדיין ילדה במובנים רבים, אהבתי לקרוא ספרים על מלחמות ומבצעים, מותאמי גיל כמובן. קראתי המון ספרים כאלו, ובעיקר זכורה לי סדרת הספרים של גלילה רון־פדר עמית ״מנהרת הזמן״. בכל ספר בסדרה, שעכשיו אני מנסה לשכנע את אחותי הגדולה לתת לאחיינית שלי לקרוא, חוזרים אחורה לאירוע היסטורי, אירועים רחוקים יותר ואירועים רחוקים פחות. בסדרה יש גם ספרים על מבצעים ועל מלחמות.

אני זוכרת את עצמי קוראת ספרים שההתרחשות בהם הייתה בזמן מלחמה או על מלחמה. בעיקר אני זוכרת את ספרי הסדרה שהיה בהם קסם, בעיניים שלי כילדה. לחזור אחורה בזמן, להיות נוכחת באותה התקופה, לדעת שאני חווה משהו שהוא ענק מכל בחינה.

התחלתי לקוות ולחלום שיבוא יום ואהיה חלק מתקופה כזו, שאחיה בה, שאראה ושאשמע על מלחמה שמתרחשת עכשיו. רציתי להיות עדה.

ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. אני לא יכולה לתאר את תחושת האשמה שהייתה לי. הילדה בת העשר שהייתי הייתה משוכנעת שהיא קורית בגלל המשאלה שלה. ההרגשה שלי היתה שכל מי שמת, מת בגללי, שכל ההרס הוא באשמתי.

שנים רבות הסתובבתי עם תחושת אשמה. סחבתי אותה איתי לכל מקום, בכל שעה. סחבתי את תחושת האשמה גם כשידעתי לומר לעצמי שזה לא הגיוני שהמלחמה פרצה בגלל ילדה קטנה.

הימים הם ימי מלחמה, וגם הפעם ישנה אשמה. כל מלחמה והאשמה שלה. כשהתחילה המלחמה שאלתי את אבא שלי על החטופים, כמה זמן ייקח עד שהם יחזרו. אבא שלי אמר שהוא לא מאמין שכולם יחזרו. ואני לא הצלחתי להבין, איך נוכל להמשיך לחיות כאן אם הם לא ישובו.

בינתיים הימים עוברים ועדיין יש חטופים. אני כל כך מקווה שאבא שלי, הגדול והחכם, אבא שלי שיודע הכול, טעה, כי אי אפשר להמשיך לחיות כאן, או בכל מקום אחר, כשהם שם.


על המשוררות המתות

קצת אחרי שהתחלתי לקרוא שירה, התחלתי לחפש שירה מסוימת, שירה של נשים, שירה של נשים מתות, שירים של נשים ששלחו יד בנפשן, אבל בשירים הן המשיכו לחיות.

פיתחתי אובססיה קלה, התחלתי לחפש שמות, עשיתי חיפוש בגוגל, כתבתי: משוררות שהתאבדו. התחלתי ללחוץ על הקישורים, לראות תוצאות. יש אפילו עמוד ויקיפדיה שלם שנקרא ״מתאבדות: משוררות".

ככה גיליתי את אן סקסטון וסילביה פלאת, מרינה צבטייבה וגם כמה משוררות, שמלבד השירים הותירו אחריהן סימן שאלה – כמו תרצה אתר, וגם, דליה רביקוביץ שההודעה הראשונה בחדשות הייתה, דליה רביקוביץ התאבדה, אחר כך אמרו שנפלה, אם היא רצתה או לא רצתה, וגם, אם לאה גולדברג, שנפטרה בגיל חמישים ושמונה מסרטן הריאות, רצתה או לא רצתה.

משוררת נוספת ברשימה היא אלחנדרה פיסארניק.

את הספרים של כולן צדתי במשך שנים, באינספור הסתובבויות בחנויות יד שנייה, עוברת מדף מדף, ספר ספר, מורידה שכבות של אבק ולרוב – יוצאת מאוכזבת.

בסופו של דבר הצלחתי להשיג את כל הספרים שראו אור בעברית של כל אותן משוררות, אבל את הספר של אלחנדרה לא הצלחתי למצוא.

התקשרתי להוצאה, לשאול אם נשארו אצלם עותקים, וכשהם השיבו בשלילה, שאלתי אם תהיה אולי עוד הדפסה. התשובה הייתה – לא.

הדבר היחיד שעוד הצלחתי לחשוב עליו היה לפנות ישירות למתרגמת, טל ניצן, ולשאול, אם יש אצלה עותק של הספר שאוכל לרכוש. גם כאן חוויתי אכזבה, לניצן היו שני עותקים אחרונים, לא למכירה.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי ממנה מייל ובו כתבה, שבעקבות פוסט שהעלתה ברשת החברתית בעניין הספר, פנתה אליה אישה ושמה קרן, שיש לה עותק של הספר בעברית ועותק נוסף בשפת המקור, שאותה היא דוברת, ושהיא תמסור לי את העותק בעברית בשמחה. הספר היה במרחק נגיעה.

שבוע אחרי שאספתי מקרן את הספר של אלחנדרה, יצאה לו מהדורה נוספת והוא היה זמין בכל מקום לרכישה. אבל לעותק שלי יש סיפור, ומאחוריו עוד קרן, שהיא כמוני, רגישה.


על הפחד להישכח

״דמי לך שבכל פעם / שאת עוצמת עיניים / את נשכחת מלב״ (טל ניצן)

עברתי פרידות רבות בחיי העוד לא כל כך ארוכים, אבל הכבר לא כל כך קצרים. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני לא יודעת להיפרד. כמו שאני לא יודעת לסגור מגירות או ארונות. אני נותנת דחיפה קטנה והולכת. ורק כשאני כבר אי־שם, ולא במרחק נגיעה, אני רואה שנשאר רווח והמגירה לא לגמרי סגורה. אבל היא גם לא פתוחה. היא בין לבין. היא תקועה.

לא תמיד, אבל כמעט תמיד, הייתי הצד שעוזבים אותו. אני הייתי זו שנשארת מאחור וצופה באחר מתקדם, עד שהוא נעלם. ככה למדתי לפחד. ואחר כך למדתי לעזוב ראשונה. מהפחד שיעזבו אותי הייתי ממהרת לנטוש כדי לא להישאר נטושה.

אי אפשר להתנהל כך בתוך קשרים, ואי אפשר לחיות בלי קשרים. רק להתקיים. ניסיתי לחיות לבד. אמרתי לעצמי ולכולם שאני לא זקוקה לאיש. אמרתי שיש לי את עצמי וזה כל מה שאני צריכה, התרחקתי ונשארתי לבד, הפעם מבחירה. אבל לא החזקתי מעמד. אני התקיימתי, אבל פעולת החיים הייתה רחוקה ממני. הייתי חייבת, זקוקה, מוכרחה לתת למישהי אפשרות כניסה.

בכל אותן פרידות שעברתי, היה בי פחד נוסף, גדול לא פחות. הפחד להישכח. יותר נכון, הפחד שמישהו, באופן אקטיבי, יעשה כל מה שהוא יכול לשכוח אותי.

פחדתי שימחקו אותי, מתוך רצון, בכוונה. ימחקו את מי שאני, את מי שהייתי, את כל מה שהיה. פחדתי שאנשים יבחרו לשכוח את כל הרגעים ואת כל השניות שהייתי בשבילם, את הרגעים והשניות שהם היו בשבילי. פחדתי שכל מה שהיה בינינו ימחק, שאני אמחק.

בכל פרידה הבעתי משאלה, כמו שדליה (רביקוביץ) כתבה: ״אני לא גרועה עד כדי כך / שתמחק אותי / כאילו אינני.״ ואני לא יודעת להגיד מה התגשם – המשאלה שלי או הפחד שלי.

אני מסתובבת בעולם הזה, ולא יודעת אם האנשים שבחרו לנתק איתי קשר גם בחרו לשכוח אותי. להיעלם וגם להעלים כל זכר למי שאני. למחוק את כל מה שהייתי. לעשות כאילו אינני, מאותו הרגע ועד לסוף כל הרגעים. כאילו מעולם לא הייתי חלק מאותם החיים.

אני לא יודעת אם הם מחקו בכוח את הזיכרונות, את התחושות, את המילים שהיו, אבל אני יודעת שהפחד הזה קיים בי, כי כמו שדליה אמרה "אני עצמי נדמית עלי / לעיתים קרובות / כאילו אינני.״ ואני יודעת עד שלא אכיר את עצמי בעצמי, אחיה בפחד שישכחו אותי. ומה שנשאר לי לעשות לאחר כל פרידה, היה לכתוב. לכתוב שירים, שהיא כבר לא תקרא. זאת ההתרסה שלי, התנגדות שלי, הדרך שלי להנכיח את עצמי, זאת העדות שלי.


*

קרן קולטון היא ילידת 1996, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובספרות מאוניברסיטת תל אביב. ספר השירים הראשון שלה, בעריכת אנה הרמן, ראה אור בסוף שנת 2024 בהוצאת עיתון 77 ובתמיכת מפעל הפיס.


**

דימוי: שני סוסים ושלישיה, אלה אמיתי סדובסקי, 2012-2018, שמן ואקריליק על בדים, 238x200





bottom of page