היום השמש לא זרחה
- אילן בלופרב
- 18 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 25 במאי
אילן בלופרב
כשהשעון המעורר צלצל, החדר היה עדיין חשוך לגמרי. כיביתי אותו ובהיתי מבולבל במסך הפלאפון. היה לי קשה לחשוב. עוד הייתי מעורפל מהשינה, והאור הבוהק שבקע מן הפלאפון הכאיב לי בעיניים. ניסיתי להיזכר אם הלילה עברנו לשעון חורף או משהו כזה, או שאמרו בתחזית שיהיה מעונן במיוחד. אבל לא – זה עוד יום רגיל. השעה תשע בבוקר, ועדיין חושך. כשכיביתי את מצב הטיסה הגיע אליי כזה מבול של הודעות והתראות שקפצו כל כך מהר זו אחר זו, שלא הספקתי לקרוא אותן.
תוך כדי שאני מצחצח שיניים, הדלקתי את האור ואת הטלוויזיה בסלון. בחדשות הייתה הכותרת של המשדר המיוחד – "היום השמש לא זרחה." מסתבר שבזמן שישנתי התחיל בלגן גדול. הראשונים ששמו לב אליו היו כל האנשים האלה שקמים נורא מוקדם: חקלאים, עובדי פינוי זבל, ספקים וכאלה שיוצאים לרוץ על שפת הים לפני העבודה. כולם התחילו לדווח סביב שש וחצי שהשמש לא זרחה כמו שהיא אמורה. התקבלו מאות שיחות במשטרה, במד״א, במערכות החדשות. ברשתות עלו אינספור פוסטים מבוהלים ותמונות של השמיים השחורים, אבל לאף אחד לא באמת היה מה לעשות. דבר ראשון התקשרתי למאיוש, היא ישנה אצל ההורים שלה באותו לילה, ואצלם כולם כבר היו ערים.
״מה עושים, תגיד, מה קורה כאן?״
״אין לי מושג, מאמי, אני רק קמתי. עוד לא הבנתי בכלל... מה קרה?״
״אני לא יכולה לנשום. מה יהיה?״
״אני לא יודע, מאמי שלי. יהיה בסדר. בואי נראה מה קורה,״ אמרתי לה.
״מה זה מה קורה? אין שמש בחוץ, אי אפשר לחיות בלי שמש,״ היא השיבה מתנשמת.
״חכי רגע, מאמי שלי, אל תרוצי. אולי היא עוד תזרח, רק תשע וחצי בבוקר עכשיו.״
״איך היא עוד תזרח? איך היא עוד תזרח?״
״תשתי כוס מים רגע, את לא נשמעת טוב. אל תדאגי, אני בטוח שהיא עוד תזרח היום.״
״היא לא, אני מרגישה שלא, אני יודעת.״
בזה מאיוש צדקה. תמיד היא מגזימה עם התסריטים שלה, תמיד היא אומרת שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות יקרה. אני לא יכול לסבול את זה. אבל הפעם היא צדקה. עברו שעתיים, ושלוש, ועשר, וכלום. חושך. השמש לא עלתה. כשהגיעו שעות הלילה, הייתה תקווה כזו שלמוחרת השמש פתאום תפציע, כאילו כלום, כאילו היא סתם שכחה לזרוח ליום אחד. הייתה אמונה כזו בלב שהלילה ייגמר, ובשעה שש וחצי יתחיל יום חדש, אפילו מאיוש האמינה בזה. אבל לא. עבר יום, ועוד יום, ועוד אחד, ונותרנו בעלטה. אחרי כמה ימים כאלה אנשים התחילו לחזור לעבודה, גם אני. מה כבר אפשר לעשות? כמה זמן אפשר לשבת בבית ולחכות שהשמש תזרח. הכול היה נורא מוזר, לא ידענו מה להגיד. "בוקר טוב?" איך אפשר לאחל בוקר טוב בחשכה כזו. "מה שלומך?" "מה חדש?" הכול נשמע פתאום אידיוטי.
תוך שבוע כל הגידולים החקלאיים מתו לגמרי. על זה בכלל לא חשבתי. אותי העסיק שחשבון החשמל יהיה יקר במיוחד החודש בגלל התאורה והדוּד, וזה שאי אפשר ללכת לים, אבל על הגידולים החקלאיים בכלל לא חשבתי. וזו באמת בעיה, פתאום גם אני התחלתי ממש לדאוג.
״איך נחיה בלי ירקות ופירות? מה נאכל?״
״לא יודע, מאיוש, שניצל ואורז.״
״גם אורז זה צמח, מה יקרה שייגמר לנו האורז?״
״נאכל רק שניצל.״
״איך שניצל? אין במה להאכיל את התרנגולות.״
״אז אני לא יודע! די, מאיוש, מה את רוצה ממני? אני לא יודע, אין לי מושג. בסדר? כשייגמר האוכל תאכלי אותי.״
״זה לא מצחיק מטומטם, זה באמת מה שהולך לקרות.״ באותו ערב נאם ראש הממשלה בטלוויזיה. אני שונא אותו. ברור שאני שונא אותו. אני לא מאמין למילה של הבן זונה הזה. אבל באותו ערב הקשבתי, הקשבתי באמת:
״אזרחי ישראל, אנחנו במציאות חדשה. זו לא תקופה, זה לא משבר, זו מציאות חדשה. לפני שבוע הפסיקה השמש לזרוח על הארץ האהובה שלנו. מאז אנחנו פועלים ללא הפסקה. קודם כול, הנחיתי את הצוותים המקצועיים למציאת פתרונות תאורה עבור המרחב הציבורי ולפיתוח פתרונות תזונה מתקדמים. אני קורא לכלל אזרחי ישראל להישמע להוראות המשטרה ופיקוד העורף. העם שלנו ידע מלחמות, משברים ואתגרים. חיים חדשים ניצבים בפנינו. זו מציאות חדשה – ואנחנו יכולים לה.״
כעבור בערך חודש הסוּפר התמלא במוצרים חדשים: כל מיני דגנים מהונדסים, בשר שהודפס במדפסות תלת־ממד, חטיפי חלבון שהיו קשים ויבשים, והרבה מאוד כדורים ותוספי תזונה. ברחובות הציבו פרוז׳קטורים עצומים שפעלו בשעות היום ושטפו את הרחובות באור לבן ומלאכותי. מזג האוויר הלך והתקרר. כבר לא היה אפשר ללכת עם חולצות או מכנסיים קצרים, ואחרי עוד חודש כבר לא היה אפשר לצאת מהבית בלי מעיל, צעיף, כובע וכפפות.
אחרי חצי שנה הודיעו בחדשות שיש משבר חריף באנרגיה. שוב נאם ראש הממשלה: ״בגלל העלייה החדה בצריכה והיעדר אנרגיה סולרית יש צורך לנקוט צעדים חדשים.״
״נו, מה עכשיו? אלוהים,״ מאיוש אמרה תוך כדי שבאה מהמטבח, ״בכל מקרה המחירים כבר עלו פי מאה מאז שכל זה התחיל.״ היא הגבירה את הווליום. אם זה היה תלוי בי, הייתי מכבה את הטלוויזיה. ראש הממשלה הודיע שהחל ממחר המשטרה תתחיל לאכוף צריכת חשמל בלתי סבירה, לצורך שמירה על האינטרס הלאומי.
״מה זאת אומרת? מה זאת צריכה לא סבירה?״
שתקתי.
״אתה שומע אותי? יש לנו מכונית חשמלית, איך נטעין אותה?״
״לא יודע, אמרו צריכה סבירה, כנראה ש… כנראה שלהטעין את המכונית זה שימוש סביר בחשמל.״
״מאיפה לך?״ גם בזה מאיה צדקה. באמת מאיפה לי. אחרי שבועיים שני שוטרים דפקו לנו בדלת והודיעו לי שהשימוש של משק הבית שלנו חורג מהמותר בחוק, ושאם זה יימשך ככה יאלצו להחרים לנו מכשירי חשמל או לקחת אותנו למעצר. הם ביקשו ממני לחתום על איזה טופס, והדגישו שזו הפעם האחרונה שהם יסתפקו באזהרה. אחרי שהם הלכו הסתובבתי בסלון במשך שעה וניסיתי לחשוב, אבל לא הצלחתי לסדר את המחשבות בראש. מזל שלפחות מאיה לא הייתה בבית. כשפתחתי לה את הדלת ניסיתי להיראות הכי רגוע שאני יכול, אבל מייד היא שאלה אותי מה קרה ואמרה שאני לבן לגמרי. למוחרת בבוקר שתיתי קפה במרפסת והבטתי בירח הכהה. אומנם הוא כבר לא זוהר כמו פעם, אבל לפחות הוא עוד שם. שוב קפצה לי בטלפון פרסומת על הנסיעות למאדים – בזמן האחרון התחילו לפרסם אותן חזק, דוחפים את הפרסומות האלה בכל מקום. בינתיים אלה רק נסיעות סיור למושבות שבונים שם, קבוצות רכישה כאלה. אומרים שכבר השנה יתחילו לחנוך שם ערים חדשות. מאיה כבר הציעה לי לעבור למאדים אולי מאה פעם, אבל אני מתנגד. איך אפשר לעזוב הכול? את המשפחה, את החברים, את כל מה שיש לנו פה. מי יודע מה קורה במאדים?
״יש שם שמש זורחת, אתה זוכר עדיין איך זה כשהשמש זורחת? לשכב על הדשא, ללבוש גופייה, לאכול ירקות, דגים, אתה זוכר את כל זה?״ האמת, שאני כמעט לא זוכר. בחיי, אני כמעט לא זוכר. עצמתי את העיניים ונשענתי לאחור על הכיסא. רוח דקה ומקפיאה הגיעה ממזרח, אבל במקום להיכנס בחזרה לדירה נשארתי בחוץ עוד קצת. הגוף שלי רעד מהרוח, ובמקום להילחם בה, נתתי לו לרעוד. נתתי לשיניים שלי לנקוש, לעור שלי לסמור, נתתי לדמעות לרדת דרך החריצים של העיניים העצומות.
ולרגע, ממש לרגע, אני נשבע שיכולתי להרגיש את החום של השמש על הפנים. חום נעים ורך, כמו של קרן שמש שבוקעת מעבר לענן. ולשנייה, לשנייה אחת, הרגשתי שאם אפקח את העיניים, אוכל לראות באופק את הנקודה הצהובה־אדמדמה שמבשרת על שחר חדש.