שירלי רוצה להיות אישה אחרת
- הילה נעימה גורנת
- 18 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 25 במאי
הילה נעימה גורנת
אני לא יודעת אם אי פעם רצית משהו שאין לך בו שום צורך אמיתי. ובכל זאת, תני לי לספר לך על שירלי, שיש לה ממוצע של תשע מאות שקלים בעובר ושב בכל רגע נתון, ופיתחה אהבה למשהו מעבר לגודלה ומידותיה – תיק מעצבים ספרדי. ואם את ממש רוצה לדעת, לשירלי יש בדיוק שלושה זוגות מכנסיים, שתי חולצות טי, חמש גופיות כי זה זול, וארבעה ז'קטים שלקחה מחברות. אין לה מעיל אמיתי כי "ממילא אין כאן חורף," ובקושי סבון גוף של נקה 7 (שאפילו השותפים לא רוצים לגנוב ממנו אף פעם). אבל היא כן מצאה מקום בליבה להתאהב בתיק בשווי חמש ספרות של בלנסיאגה. ובכל פעם כשהייתה מיואשת, דמיינה את עצמה בשיער אסוף פוסעת בשדרות ח"ן (דווקא שם) כשעל כתפה תלוי דגם "לה קאגול אקסטרה סמול" מעור בגוון בז', כשהיא לא עייפה מאף אזעקה, ולא טרוטת עיניים משום דבר. הכול התחיל כשבשבוע הראשון לסמסטר היא מצאה את התיק באפליקציית יד שנייה בינלאומית – למרות שלא שומש מעולם – ומישהי מברוקלין חיפשה לו קונה, עם התגיות כולן עוד במקומן, במחיר של רבע מהשווי המקורי.
אבל שירלי החליטה להיות אחראית – ולחכות. למלגה, לעשרה לחודש, ליום ההולדת שלה, לסימן.
בשבוע הרביעי לסמסטר התפתחה בה לראשונה הרגשה חדשה שלא הכירה, כזו ששירלי לא היטיבה לתת לה שם או הסבר ראוי, והתגנבה לאחורי הראש שלה וניקרה בה. היא הלכה עם הכלב, דומעת ברחוב, מיואשת מהחושך של שעון החורף ומעוד משהו שבטח שכחה ממנו אבל היה נראה לה גורלי באותו רגע, והקליטה לחברותיה מהתיכון משהו כמו "כן... נמאס לי ברמות... אני רוצה להחליף חיים," ואביטל הקליטה לה בחזרה הקלטה שאורכה שבע־עשרה שניות זועמות וחסרות רחמים – "לא, דווקא לא נראה לי שאת רוצה להחליף חיים... תפסיקי להגיד את זה. נראה לי שאת שוכחת שאת בחרת לעשות את מה שאת עושה... את אומרת את זה הרבה לאחרונה ואולי זה אומר ששווה לשקול את כל זה מחדש."
שירלי לא ענתה להמשך השיחה בוואטסאפ, כי לא הרגישה שיש לה מה להגיד להגנתה, והיא בהחלט ידעה שהיא בחרה לחיות את החיים שהיא חיה, מה שהפך הכול להרבה יותר גרוע. אז המחשבה שלה נדדה לדברים הארציים כמו מה חסר בבית, ולתהייה אם השותפים יקנו נייר טואלט אם היא לא תקנה, ואז בדיוק רטט קצר של הטלפון עדכן אותה – שהזאת מברוקלין הורידה את המחיר של התיק בעוד שבעה אחוזים. באותו רגע שירלי מיהרה להספיק איזו משימה שהיא אומנם ידעה שלא תקדם אותה לשום מקום, אבל פחדה לאכזב את המנחה שלה בקבוצת מחקר, ועוד יותר פחדה לגרור עוד משימה להר המשימות המצטבר של אחר כך.
למוחרת שירלי קמה בבוקר בביתו של תומר. הם יצאו עם הכלב ועברו לקחת קפה, כשהיא בדרך לביתה, ומשם בדרך ללימודים, ובדרך בעצם לכל המקומות כל הזמן, שהרגישה שהיא אף פעם לא מצליחה להגיע אליהם. שירלי לבשה ג'ינס גדול שלא כובס כבר יותר מידי זמן, וחולצת בטן ארוכה אפורה שידעה שכנראה נדבק בה ריח של סיגריות. לא היה לה מושג מתי סידרה את השיער שלה לאחרונה (היא נזכרה שהיא שכחה שהיא אמורה לקבל מחזור תכף), וגם ככה אי אפשר לסרק אותו כשהוא יבש. זה שיווה לה מראה של מישהי בתיכון. היא אהבה להיראות צעירה, אבל לא רצתה להיראות צעירה באופן של שיער לא מסודר ובגדים לא מסודרים. היא רצתה להיות צעירה במובן של עור פנים טוב ואחיד מתחת לעיניים. רצתה להיות צעירה ומבטיחה, ומתוחה כמו הקוקו הגבוה של האישה שעברה מולם, בג'ינס מגוהץ, נעליים חדשות, גובה ממוצע ותיק מעצבים.
היא חשבה את כל המחשבות האלו ואמרה לאוויר, "bitch stole my look", כי שתיהן לבשו את אותם דברים, אבל אחרת. תומר אמר לה "מה?" והיא אמרה לו, "לא ראית שאנחנו לבושות אותו דבר רק הפוך?" והוא אמר לה שבכלל אין לו מושג על מה היא מדברת, ושאל מה היא עושה היום. "סתם, רגיל," היא ענתה, כי לא היה לה כוח לפרט את כל הפעולות, והנסיעות, והחזרות, והכלים. רצתה להגיע לאנשהו, והרגישה שלענות "סתם, רגיל," זה מקום כלשהו שאפשר להגיע אליו, גם אם רק במילים. ונמאס לה להגיד שהיא רוצה להיות בן אדם אחר, ולשמוע את עצמה אומרת את זה, אז החליטה שאולי תנסה כבר להיות בן אדם אחר – ותדבר פחות, ותגיד דברים חסרי משמעות וריקים מתוכן אך בני השגה. היא שתתה את הקפה, הורידה את הכלב בביתה ומיהרה לאוטובוס בדרך לאוניברסיטה כשהתראה בטלפון בישרה לה שהתיק מברוקלין נמכר. שירלי ידעה שהיא עלולה לאחר לקו שלה, אבל הספיקה לעלות עליו ברגע האחרון תודות לפקק שלא ראתה את סופו בהמשך הרחוב. ענן סמיך כיסה את השמש החורפית וצבע הכול בגוון אחיד של צל.
הפקק נגמר בסופו של רחוב אבן גבירול. בשלב זה שירלי בכתה בכי שהיה רק מפל צר ושקט של דמעות ונזלת בנסיעה, ולא ידעה להגיד בדיוק למה, ואם זה קשור למחזור שהיא נזכרה בו. חשבה על המשך היום – בלימודים, בעבודה, ושצריך לבשל כי אין בבית שום דבר, והפרזנטציה, חשבון הבנק, העתיד. כשדמעה חדשה החלה להצטבר בעין ימין של שירלי, אזעקה שנשמעה מבחוץ קטעה את זמזום המחשבות, שהתרוצצו כמו ברחשים מתחת למנורת לילה. כל האנשים המבולבלים החלו נשפכים מהאוטובוס שהיה תקוע בעלייה של רחוב קלוזנר, ומשוּללי כל מרחב שאפשר להתמגן ולהתבצר בו, החלו נשכבים על הכביש עם הידיים על הראשים.
שירלי נשפכה עם כולם מהאוטובוס, נשכבה על גבה ושמחה מהאפשרות לנוח ולהביט בשמיים. סביבה כל מיני נהגים ותלמידים ניסו לברור מחסה, ומיהרו לאנשהו, אבל רוגע שכזה פתאום הציף את גופה, התפשט בה. היא הסתכלה בשמיים והסתנוורה מהשמש החיוורת, החלה לעצום את עיניה ודמיינה איך היא הופכת לאישה אחרת, שפגע בה טיל אבל עכשיו יש לה שיער מתוח, עבודה מכניסה ומסודרת וקשר בריא עם ההורים שלה. כשהאזעקה הסתיימה שירלי היקיצה מהחלום הקצר, קמה כמו שהיא קמה תמיד, ניערה את מכנסיה משאריות האבנים הקטנות של הכביש והבחינה שהיא לא שומעת שום דבר מלבד צפצוף ארוך. כנראה היירוט נחת ממש קרוב, כי האנשים היו מודאגים, וביחס למי שלא השמיעו כל צליל נראו מאוד לא שקטים בעיניה. שירלי הרגישה שזה הרגע לו חיכתה כל הזמן הזה, ומצאה את עצמה, בין ההמון המבוהל, נכנסת לאפליקציה, מזהה את התיק המקורי במחירו המלא אצל מישהי שנמצאת בפריז, מזמינה, משלמת, ומתעלפת במקום.
שירלי איבדה את שמיעתה בשישים אחוזים באוזן ימין. הרופאים אמרו שזה לתמיד, אבל שחוץ מזה היא ממש בת מזל – שאריות היירוט שפגעו באוטובוס ממש יכלו לנפץ את החלונות, והרסיסים יכלו לפגוע בשירלי, שאף אחד לא הבין לגמרי למה נשארה איפה שנשארה. היא סיפרה לאימא שלה שהיא נכנסה לשוק – תגובה שהובילה לחיבוק ודווקא לא לתחקירים. כעבור כמה שבועות היא קיבלה מייל שדורש ממנה תשלום גבוה על מכס. רק ככה הבינה לאן נעלמו עשרת אלפים שקלים מחשבון הבנק שלה, שכעת – אחרי שיקום של כמה שבועות, דנדונים, צפצופים ובדיחות על זה שאין לה איך לשמוע את ההקלטות של אביטל – הפסיק להדאיג אותה, והיה כמוה במצב קבוע חדש של כניעה.
אני לא יודעת אם אי פעם רצית משהו שאין לך בו שום צורך אמיתי. האזעקות לא הותירו רושם משמעותי על שירלי מאז שהסתובבה עם התיק, אבל היא גם שמעה אותן פחות מהאדם הממוצע. לפעמים הייתה הולכת עם הבגדים הרגילים שלה בשדרות ח"ן ומדמיינת שהיא שומעת באוזן ימין את כל ציוצי הציפורים על גווניהם. אבל ידעה שהיא בחרה לחיות את החיים שהיא חיה, ולא הייתה בטוחה אם זה יותר גרוע או לא. פעם, כשהשמיעה שלה עוד הייתה מושלמת, מישהי אמרה לה שאולי שווה לשקול את כל זה מחדש.