על הזמן שעצר

שחר אמון

תפסתי את עצמי מסתכלת על צמרות העצים (שוב) זה גרם לי לבכות.

אני כבר לא מסתכלת על צמרות העצים ולא אם הכוס שלי התרוקנה.

החיים מוקרנים על מסך טלוויזיה.

העלים נעים בקצב הרוח, כמו שהם אמורים, והילדים הולכים לבית הספר.

המוכרים יושבים מחוץ לחנות ומוצצים קיסם או סיגריה.

שחקני השחמט לוחצים על הפעמון "דינג!"

זבובים מזמזמים על האף.

יש איפשהו אנשים מורכבים מׅבְּרגים וצירים שוטפים כלים ומרוקנים מלט לתוך בור עטוף

בסרט כמו שהם אמורים.

ישבתי במרחק חמישים מטרים ממחבלים, הייתי בגינת ילדים וחשבתי מחשבה על הזמן

שעצר ועל הכדור של האוגר.

יש לי דג בצנצנת שקופה. איך העולם נראה מעיניו של דג בתוך צנצנת על מדף בסלון?

הוא מסתכל עליי, ואני מסתכלת החוצה דרכו על רחובות מקרטון עם ילדים מקרטון מתנדנדים על נדנדות מקרטון ואיש אחד שהגיע ואמר לברוח וברחנו. ונפלתי על הברכיים ושאלו אותי אם אני בסדר, ואמרתי שכן אבל היד שלי רעדה וישבתי על הרצפה, ולא הסתכלתי על צמרות העצים עם הענפים שמגיעים לשמיים.

והקול נשמע לי מעומעם כמו בקרקעית הים, ואני לא מרגישה שום דבר, אני דורכת יחפה על אדמה רצוצה ורגליי לא נפצעות ואני לא רואה כלום ואין ריח לרחובות מאז שהזמן עצר. ואין לילה, הוא לא נחשב לכלום והבוקר שווה ללילה, כי הבוקר הוא לחיצה על הכפתור ואז המסך נדלק ואני הולכת ברחוב ומחייכת ואומרת שלום לאיזה כלב כי אני אמורה, לא? אני ממשיכה, כי אנשים פה ממשיכים והמציאות היא אותה מציאות, לא?

אבל אני כבר לא מסתכלת על צמרות העצים.

אני עוצמת את העיניים ומעלה במוחי את אחד הערבים האלה שבהם אנשים יוצאים מהקונכיות שלהם, מתרחבים, חיים מתחת לעצים עם ענפים שמגיעים עד לשמיים.

אבל העיר שלי רחוקה ממני, היא שלי כשהיא ריקה. כשהעיר ריקה כל העיניים מופנות כלפיי. כידוני האופניים, פנסי המכוניות, הקירות, השמיים. כולם רואים אותי רק הכוכבים לא רואים אותי.

כשהעיר ריקה אני יכולה להסתכל על כולם מבלי לעשות את עצמי.

כשהעיר ריקה אני חושבת,

הקרטונים מתרטבים בגשם ומתפוררים לחתיכות שמתקבצות לתלוליות אפורות על המדרכות ונמסים ונוזלים אל פירי הביוב, ובמקומם אני עומדת ומסתכלת על הילדים שמשחקים בגינת המשחקים, על האנשים שהולכים ולא מביטים בי כמו הקירות שרואים אותי, הם הולכים ונחים וצוחקים ושותקים ומביטים לשמיים על העננים ובוכים ואני בוכה איתם, וצוחקת.

*

שחר אמון היא ילידת 1998, סטודנטית שנה ג לבלשנות ולשון עברית באוניברסיטת תל אביב. כותבת פרוזה ומסה, מורה לעברית באולפן ומנהלת קולקטיב אומנות ״le salon des artistes״. פרסמה את ספרונה הראשון ״משהו בניצוץ שבעיניים״ לפני שנה.

**

דימוי:

Urban Landscape, Maya Cohen Levy, Tel Aviv 20, 2009, oil on canvas, 135x180 cm.

---

בחזרה למעלה