יום טוב
- יפעת פלד
- 18 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 5 ימים
יפעת פלד
השעון מצלצל בשש וחמישים. קר. היא לא זוכרת דצמבר קר כל כך. עוד לפני שהיא מצליחה לפקוח את העיניים, היא מרגישה את הצריבה בגרון כתזכורת למה שקרה בלילה. העפעפיים כבדים ודביקים, הלסת כואבת, צידי הראש עדיין פועמים. היא מצליחה לקום מהמיטה ושולחת יד לקחת אקמול. לא, היום היא תסתדר בלי. היום יהיה יום טוב.
דבר ראשון – סידור המיטה. יישור השמיכה מעיף את שיירי הלילה שעבר. מיטת נוער, בחדר הקטן לא היה מקום ליותר מזה. את המצעים היא לקחה מבית ההורים. פעם הפסים היו כחולים, עכשיו הם סגלגלים-אפורים. צחצוח שיניים. קודם למטה, אחר כך למעלה, חמש פעמים בכל צד, שתי דקות על השעון. לשטוף את הטעם החומצי מהלילה, שהורס את השיניים ואת הנשמה. יופי, לצחצח ביסודיות, לשטוף הכול. זו כבר התחלה טובה.
רחרוח מהיר של החולצה השחורה. אפשר ללבוש אותה גם היום. קפוצ'ון אפור שגדול עליה בשתי מידות. את הג'ינס הרחב עם הקרעים בברכיים היא כבר חייבת לכבס. היא תעשה את זה כשתחזור הביתה, היום היא תצליח. נעליים שחורות, חיקוי לא רע של ד"ר מרטינס. את מעיל הצמר תשאיר בבית למרות שתמיד קר לה, כי הוא מכביד עליה בצפיפות של האוטובוס.
לחיצה על הקומקום החשמלי, שיעבוד בזמן שהיא מכינה את התיק ליציאה. הבוקר יש שיעור בסיעוד המבוגר, ובשתים־עשרה היא כבר צריכה להתחיל משמרת במיון באיכילוב בלקיחת דמים. היא מקווה שהיום לא יהיה לחץ במיון, ולא יצעקו עליה שהיא לא מצליחה למצוא את הווריד. עם הקשישים זה קשה במיוחד. בכלל, ככל שצועקים יותר, ככה היד שלה רועדת ומצליח לה פחות. אבל היום לא יצעקו עליה. חנית האחות האחראית אפילו תגיד לה שהיא עושה עבודה טובה.
מוציאה לחמניות מהפריזר. הערב היא תזכור להוציא אותן מראש, שיפשירו במהלך הלילה. גבינת סקי חמישה אחוז עם שש פרוסות מלפפון בכל לחמניה. שש זה מספר יפה, והיא רוצה חיים יפים. היא מורחת בזהירות כדי שהגבינה לא תלכלך את שקית האוכל, שהכול יהיה כמו שצריך. ככה היום יהיה טוב ואז גם הלילה יהיה בסדר.
המים לקפה רתחו. יום אחד היא תקנה מכונת קפה. היא תצליח לסיים את הלימודים, למצוא עבודה טובה, להשתלט על האכילה הזו בלילות. היא תמיד תלבש בגדים נקיים ויהיה לה אוטו קטן בצבע תכלת. היא תמצא אהבה. לא תהיה לבד. אבל היום זה היום וכל זה יקרה עוד הרבה זמן. היום היא תתמקד בהיום.
היא מוציאה כפית מהמגירה ופותחת צנצנת חדשה של טסטרס צ'ויס. לפחות את זה יש לה, את הריח כשפותחים קפה חדש. האוטובוס יגיע בזמן, השיעור יהיה מעניין ולא מדכא מדי, היא תצליח לאכול כמו שצריך. לא יותר מדי ולא פחות מדי. ככה יש סיכוי שיהיה בסדר כשהיא תחזור הביתה. רק להכין את הקפה והיא כבר יוצאת ליום שלה.
היא מכניסה את הכפית לצנצנת הקפה ואז זה קורה. רגע אחד של חוסר ריכוז. כמה גרגירי קפה נושרים מהכפית בדרך הקצרה אל הספל. זה לא סימן טוב, ממש לא טוב. היא מנסה לאסוף את הגרגירים, להעמיד פנים שזה לא קרה. אבל זה קרה, וזה הורס הכול. עקצוצים במעלה עמוד השדרה. גרגירי הקפה מפוזרים על השיש. היא חשופה. הקול של חנית שעומדת מאחוריה ונוזפת בה שהיא לא מספיק מדויקת בנעיצת המחט לוורידים. נהג האוטובוס שתמיד מקלל. ההומלס המשוגע שמגיע למיון בימים קרים וחנית מגרשת אותו בצעקות.
זהו, זה אבוד. הכול אבוד. היא זורקת את הכפית לכיור וחוזרת למיטה.
