כי עפר את

דורון זמיר

אימא מתה.

ממה אימא מתה? מסיגריות.

עצרה באמצע מעבר חציה להדליק סיגריה ואוטו דרס אותה.

לאחר מותה שלחה אימא יד ארוכה מהקבר באמצעות צוואה טרחנית.

סתם לוויה בצוהרי היום עם החבר'ה המצוינים של קדישא ומלמולי ארמית, היו למורת רוחה שריחפה מעלינו בעצבנות.

לא, היא לא כמו כולם, לשבת שבעה בדירה מתפוררת בבת ים, שעל דלת הכניסה הפתוחה מודבקת מודעת אבל, וצעד נוסף פנימה מביא אותך לשולחן עמוס בורקסים ורוגעלך בצלחות חד פעמיות עם בקבוקי שתייה מתוקה בצבעי גואש. זה לא לכבוד שלה. למה? ככה אימא.

מוזר, מוזר כי אימא הייתה פולנייה, ופולניות תמיד מצהירות בנחישות כי "אני כבר אנוח בקבר," אז למה כד? ועוד שחור? ועוד יקר?

במפתיע ציוותה אימא בצוואתה לשרוף את גופתה, לאסוף את האפר בכד שחור גדול מעוטר, ולפזרו בשוויץ, בעיירה ונגן, בראש גבעה. שם, לדעתה, יש ספסל בצל עץ הצופה אל העמק, ועליו חרוט "יותר טוב מזה לא יהיה לך."

וכך אנוכי, אחותי סנאית ואימא, נסענו שלשתנו ברכבת האדומה אל העיירה ונגן לחפש איזה פאקן פיסטין עם ספסל מוקף פרות שוויצריות עם פעמונים, שבטח עוד יסתכלו עלינו בחוסר הבנה – מה עושים פה שני משוגעים מישראל עם כד שחור גדול. הן ודאי ימלמלו לעצמן "מה קורה לישראלים האלה? אולי זו השמש אצלם במזרח התיכון, אולי זו המהפכה המשפטית? אולי עילת הסבירות?" הפרות ימשכו בסינטה שלהן ויחזרו ללחך עשב שוויצרי טרי.

ביום השני למסע עצרה הרכבת באינטרלאקן, ואנחנו ירדנו ממנה כדי להחליף רכבת לזו העולה ומטפסת לכפר ונגן. ובטרם זאת לעשות הפסקה על מנת לאכול צוהריים. באמצע הארוחה סנאית החווירה, "מה קרה לך?" שאלתי בחרדה, והיא צרחה בפאניקה, "כוס אמאק! איפה אמא?"

איפה אמא? איבדנו את אמא! היא המשיכה כרגע בנסיעה ברכבת ללוצרן לעשות שופינג.

לעשות ארוך לקצר, בסופו של יום הגענו למחלקת האבדות של הרכבת, שם פניתי אל הפקיד והסברתי לו שאיבדנו את אימא שלנו. הוא פרץ בצחוק ושאל: "מה, אתם לא קצת מבוגרים בשביל לאבד את אימא?" "לא, לא," עניתי, "היא בכד גדול שחור." "הא, זאת אימא שלכם? היא פה על המדף, רק רגע אני מוריד אותה."

הצצתי לכד ונחרדתי. בכד נותרה רק מחצית מכמות האפר.

"מישהו לקח את אימא," פניתי אליו בקול בוכים. "ומה אתה רוצה ממני בדיוק. אין לי שום מושג איפה אימא שלכם."

אחר הצוהריים עלינו על הרכבת שעשתה דרכה לעבר העיירה הציורית ונגן. הרכבת הייתה דחוסה תיירים שיכלו להרשות לעצמם את מחיר הנסיעה המופקר, חמש מאות פרנקים שוויצריים לכרטיס. וכן, גם אימא צריכה כרטיס! "אבל היא יושבת לי על הברכיים," ניסיתי. "אדוני, אלה הנהלים. אני רק עובד פה!"

הנסיעה ברכבת עברה בנוף מדהים, כמו גלויה, ומצאתי עצמי לוחש לאפר בכד: "נו אימא, איך את נהנית עד עכשיו?" "לא משהו," ענה האפר בחמיצות פולנית אופיינית.

הגענו לוונגן. ירדנו לרציף, ולפתע שמעתי צרחה מהקצה השני של הרציף: "איציק, יא כלב, מה קורה!" מרוב בהלה שמטתי את הכד, שנפל אל פסי המסילה ונשבר לרסיסים. זה היה יעקובי שהיה איתי בקורס נהיגה מונעת לפני שנה באשדוד.

התחיל להחשיך, אחותי ואני עמדנו שעה ארוכה שותקים ברציף הרכבת של ונגן, והבנו: איבדנו את אמא לעד, וגרוע מזה שברנו את הכד האיכותי היקר.

יכולתי להישבע ששמעתי מפסי המסילה בת קול של אימא שיצאה ואמרה בזעם כבוש: "כלום, כלום אני לא יכולה לבקש מהילדים האלה, את החיים שלי נתתי להם."

*

דורון זמיר הוא עורך דין, מומחה למשפט אזרחי, ליטיגטור. גר בהוד השרון. בעל תואר ראשון בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, חובב משפטים, מילים ושווארמה בלאפה.

**

דימוי:

Pentimento 2, Tsuki Garbian, charcoal on paper 134X150

---

בחזרה למעלה