יללה

שירה חגי מרט

בלילות, על רצועת החוף של הטיילת, רצועה יבשה, פועל עירייה ומטאטא בידו. בלילות מסייר בנתיבו לצפון, ועם בוא קרן שמש תחילית, הוא משיל את מדיו הצהובים ונישא למרומיו של חלום.

באחד הלילות, השתקף האור המסנוור מפנס הטיילת בעיני הפועל. הוא בהה במנורה, כשלפתע נורה באזהרה אדומה, הוא שפשף את עיניו כי צרב לו שבסתיו אין לא גשם ולא קור. מה נותר לו מלבד לחכות לאלתר שיבוא כבר מחר, ובשחר יחזור לביתו וישכב על הכר? ויחלום על כר דשא סמיך וירוץ וייצור מעגל, ויחפור וידגום מהבוץ ויחקור את הנוף, וירגיש את הרוח הקר.

את הלילה פילח צליל אבל של יום, של חיה, קול גבוה שיש בו טינה. עמד לתומו הפועל, שמט את המטאטא שנפל לצידו והשקיף אל האופק השחור. הסתובב לאחור ומצא שם חתול, יושב על ספסל מפותל ועשן מסולסל מסיגריה בפיו, פוער בו עיני מסתורין כדרך החתולים והסיס בשפתיו כקורא לו אליו.

ופועל העירייה השיב בצעדה, כי נקרא אל הדגל, ידע, לגלות דבר מה חדש. בגבורה קיפל את הדש וניגש. מאחורי הספסל, מתוך השיחים, עלתה יללה איומה, מספידה את הרוח.

עוד הלילה, ייעץ החתול, לפני שהשחר עולה, קרב אל השיח ובטח שבסוף תתעורר, ויישכח זה הליל, יישכחו זה החוף והמים והצל, והסוד והתן והמטאטא. העולם לשממה והסודות לצל, וכשהבוקר יעלה, עוד יהיה האדם שיראה את היום החדש שיקרה.

ואל המהפכת, המשיך החתול, מנבא אפלות, שם קצה הדרך ליצורים החיים, להשתנות, אליה תלך. העולם כדרכו יתהפך.

מבולבל, קרב הפועל אל השיח, ועצת החתול מהדהדת סביבו. עוד הוא מתקרב ולא שיח, הבחין, מדובר בעצים נמוכים מרכלים בשורה מבולגנת. הנורה הפיצה את אימתה מעל עפאי העצים שהטילו את צלם הקטן, כמו כהות הים לוקחת אותם איתה לעולם המיטה.

ובצלי העצים הסבוכים, חיכה לו יצור מסוכן, הטורף הלילי, זהו תן. תחילה לא העז והשפיל את ראשו ובהה ברגליו של התן. זמן קצר שרר שקט וקול הגלים עליו, כמו הים לא נמצא בעולם, כעיטור מדופלם של צייר אלמוני משופם. אזר אומץ, היטה צווארו, הסתכל על חזו, אחר, על אפו והרים את עיניו לאיטו. הצטלבו מבטם, ונרדם הפועל ונרדם גם התן.

כשקם, עוד שרר בשמיים אל חושך קודר שבישר בלחישה על כל מה שאירע. והתן כמו נדמה שהבין את הקול, והיטה את ראשו כשואל שאלה והנהן כשומע תשובה. ורצפת הטיילת נטתה על צידה וזלגו מי הים אל החול, ושפכו את סודם של בני האדם אל עבר כול וכול.

וכלו עיני הפועל על ארבע כפותיו כי אין עשב, חול עד ברכיו, בגדולות הוא שוקע. פתח בריצה אל הים להשקות פרוותו בתשוקה שכמותה עוד לא נראתה באדם. המדים הצהובים נעלמו, חרב יום אתמול התם והייתה האדמה שעליה דרכה כפתו הקלה – מעון תן.

והכריז לעצמו את החופש, החול והים, ויילל ושב ונרדם.

ובפעם הראשונה בחייו של התן, הכיר את ייאוש הגוף הזקוף וכפף בראשו לתודה. הושלם החסר, הוא הרגיש, וכוכב מהבהב לו גילה שנפלה הבנה ולא עוד תרצד בראשו מחשבה על הגוף השעיר שידע. היום התחדש והבוקר עלה עם קרן שמש תחילית יחידה. מקולח, וגרביו נקיות, שקל מה עליו לעשות.

*

שירה חגי מרט היא סטודנטית תואר ראשון למתמטיקה וספרות באוניברסיטת תל אביב. מבין קוראיה הנלהבים רוחות רפאים עוטות כפפות.

**

דימוי:

Red rose, 1992, asad azi

---

בחזרה למעלה