top of page

ימי תשובה

  • ליאור מאלי
  • 18 במאי
  • זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 25 במאי

ליאור מאלי

Ikon, Pnina Reichman, 1993, acrylic on paper, 70x50 cm

זה היה הבוקר הראשון שהיה קריר מספיק להצדיק עליונית. עלמה ניצלה את ההזדמנות לחנוך את העליונית החדשה בצבע לילך.

הימים היו עדיין חמים, אבל בבוקר כבר הרגישה צינה קלה מזדחלת, כמעט בלתי מורגשת. היא הגיעה לעבודה ברכבת הקלה מאשקלון, והצליחה להתחמק מלקרוא חדשות.

כבר שבועיים שכל מה שהיה בכותרות היה גרסאות והיבטים שונים שעסקו בציון עשרים שנה למלחמה ההיא. תחקירים על הכשלים הצבאיים והמדיניים, כתבות צבע על השורדות וגיבורות השעה, אייטמים רכילותיים בסגנון ״איפה הם היום״ וסיפורי ״מעז יצא מתוק״ על שיתופי פעולה ויוזמות חדשות שצמחו דווקא מתוך התופת.

עלמה זכרה את השבת ההיא. זה היה היום האחרון של החופש, והיא בילתה אותו עם המשפחה של אבא יואב, בחצר של סבא וסבתא בקיבוץ. היא זכרה את ההתכתבויות שלה עם חברות בשישי בערב על חוויות מאייקון ועל הרעיונות לקוספליי הבא, שהיא מתכוונת להכין. הזמן המשפחתי הזה היה לה מיותר ומעיק, אבל בבוקר מצאה את עצמה מרגיעה את התאומים במקלט ודואגת לאבא גיא, שעשה כוננות לילה בסורוקה ועכשיו לא היה אפשר להשיג אותו.

היא זכרה את החודשים הארוכים שבאו אחר כך, את הריצות החוזרות לממ״דים ולמקלטים, את ההתנדבויות בקטיף ובאיסוף מצרכים, את הוויכוח החוזר בין האבות שלה אם להרשות לה להסתובב בין מרכזי התרומות וההתנדבות הרבים, את האחים של החברות שלה ואת האבות שלהן שנפלו בזה אחר זה, ואת ההחלטה שקיבלה ברגע שהגיעה המעטפה החומה – היא לא מתכוונת להצטרף למעגל הזה.

עכשיו עמדה בכניסה לתחנת המעקב, אחרי סוף השבוע שהתחבר לראש השנה, והסירה את משקפי השמש לפני שהביטה במערכת זיהוי הפנים ונכנסה למשרד. אבתיסאם הגיעה לפניה והציעה לה בלי מילים ספל תה מר כמו ששתיהן אהבו. עלמה לקחה את התה והודתה לשותפתה למשרד.

אבתיסאם הייתה אישה רצינית וקשוחה, כמו שרק מישהי עם שם כמו שלה יכולה להיות. עלמה הרהרה בכך שהשמות של שתיהן היו יפים כשלעצמם, אבל שימשו כר פורה למיזוגיניה אגבית, בעיקר מול זרים.

״איך היה החג?״ סימנה אבתיסאם בשפת הסימנים המאוחדת, שהייתה שפת הסימנים היחידה שעלמה הכירה. חמש שנים לאחר כינון האיחוד הישראלי-פלסטיני הוכרה השס״מ כשפה רשמית באיחוד, ושימשה גם שומעות ושומעים שלא דיברו עברית או ערבית. עלמה כמובן דיברה ערבית – זו הייתה דרישת סף לעבודה בתחנת המעקב, שבה הייתה היהודייה היחידה – אבל השימוש בשס״מ היה נעים ומרגיע, ויעיל במיוחד כשנצפו פריטים בתחנה.

תחנת המעקב לכלבי ים נזיריים בחוף עזה הוקמה ב־2027 בשיתוף ארגוני סביבה ישראליים ופלסטיניים רק שנה וחודשיים לפני ההסכמה ההיסטורית על מה שעתיד להיות האיחוד הישראלי-פלסטיני. עלמה בדיוק סיימה תיכון, ואף על פי שהתחנה עוד הייתה חדשה מכדי שיהיו בה מסלולים של בנות שירות – שלא לדבר על העובדה שעזה עוד הייתה מעבר למחסום צבאי – היא השאירה פנייה בטופס ״צרו קשר״ באתר התחנה וביקשה להתנדב בכל תפקיד שיינתן לה. היא הייתה כל כך נלהבת שהצליחה להביא את מקימת התחנה, שהייתה במחסור כוח אדם, להסכים לחודש ניסיון.

התה חימם את ידיה של עלמה והיא התקשתה לנתק אותן מהספל כדי לסמן חזרה לאבתיסאם, ורק הנהנה בראשה בחיוך והתיישבה בעמדה. הייתה זו תחילת עונת החיזור של כלבי הים, והסבירות שנצפו פריטים כבר בימי היעדרותה מהתחנה לא הייתה גבוהה. היא עברה על דו״חות התצפית מהימים האחרונים ובכל זאת התאכזבה לגלות שצדקה.

״לא היו תצפיות חדשות?״ שאלה בערבית אפילו שכבר ידעה את התשובה.

״לא ידעת? כלבי ים חוגגים את ראש השנה היהודי,״ אבתיסאם קרצה לה.

עלמה חשבה על ארוחת החג המשפחתית, וכמה ציפתה כבר לחזור לתחנה, אף שחלפו רק ימים בודדים.

״דרך אגב, יש מתנדבת חדשה היום,״ אבתיסאם קטעה את מחשבותיה כששבה לדבר בערבית, ״יהודייה.״

המילה האחרונה הקפיצה את עלמה. הדבר האחרון שחסר לה עכשיו הוא מתנדבת חדשה שתידבק אליה ותדרוש ממנה סבלנות והכלה לפני שתיעלם תוך יומיים. המתנדבות הצעירות תמיד הגיעו חדורות התלהבות, כמו שהיא עצמה הייתה, ורבות מהן עזבו כשגילו שהעבודה כרוכה בהרבה יותר אדמיניסטרציה והרבה פחות צפייה בכלבי ים.

״אל תיראי עד כדי כך בלחץ, את תמיד תישארי היהודייה המועדפת עליי,״ אבתיסאם אמרה ברצינות גמורה כל כך, שרק מי שהכירו אותה כמו עלמה יכלו לזהות את זיק השובבות שחלף בין מילותיה.

״חיאתי,״ חייכה עלמה, ״זה לא זה. פשוט קיוויתי להספיק להשלים קצת עבודה אחרי שלא הייתי פה בחג.״

״נו, אז תשלימי. בטח לא נראה אותה עד ארוחת צוהריים. היא עכשיו בסיור עם מוניר ועם איך שראיתי אותה מסתכלת עליו, אני לא אתפלא אם היא תבוא גם בשבוע הבא.״ עלמה כמעט השתנקה מהתה. היא חשבה שהיא די רחבת אופקים עם קולגות פלסטיניות שהחשיבה גם כחברות. ובכל זאת הרעיון של זוגיות ״מעורבת״ הפתיע אותה. היא אפילו לא הייתה בטוחה למה.

היא הוצפה באשמה כשחשבה על תגובות דומות שעוררה הזוגיות של הוריה שנים קודם לכן, והינה עכשיו היא כמעט לא זוכה להרמת גבה. כמעט. עכשיו היא נזפה בעצמה שהרעיון לא עלה במוחה לפני כן. אולי החמיצה בעצמה הזדמנויות לזוגיות? היא הביטה באבתיסאם, המרוכזת במסכי התצפית, בחולצת המעטפת החובקת את פלג גופה העליון ובקמט הזעיר בין גבותיה, ואז התנערה.

מה פתאום, נזפה בעצמה, היא חייבת להתאפס.

עלמה נופפה לאבתיסאם כדי לתפוס את תשומת ליבה. ״אני יוצאת לתצפית,״ סימנה ועלתה לגג התחנה.

הנוף לעיר עזה מילא אותה ברגשות מעורבים. העיר נבנתה מחדש, ואדם שלא ראה אותה בשפל יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בעיר צעירה וחדשה. עלמה ראתה את השיקום ההדרגתי של הרחובות והגינות בעשורים האחרונים וזיהתה את הצלקות גם מתחת לחזות החדישה והמתקדמת. אבל הדבר האהוב עליה בעולם היה הים.

הים של עזה היה הים של אשקלון והגלים והחול וכלבי הים לא הבחינו בגבולות המוניציפליים. האור המנצנץ על פני הגלים היה שובה לב מכל חוף שבו ביקרה אי פעם, ובכל זאת לחוף הזה שנפרש ברגע זה מול עיניה, לחוף התחנה שנסגר בפני רחצת בני אדם הייתה חשיבות מיוחדת. הוא היה הדבר הכי קבוע ויציב בחייה, וליווה אותה ברגעים קשים ומרגשים כאחד. והיא הייתה שם בשבילו, עקבה אחרי כלבי הים, בשנים שבהן יצאו מסכנת הכחדה והלכו והתרבו על רצועת החוף הקטנה והמזמינה שתוחזקה במיוחד בשבילם.

שני ראשים אפורים בצבצו כעת מבין הגלים, מתקרבים וחושפים טפח ומשאירים עקבות נעלמות על החול הרטוב. עלמה ניסתה לזהות אם הפריטים כבר היו מוכרים בתחנה, אבל השניים נראו לה זרים, גם אם לא זה לזה. על החוף הם נשכבו שלובי גפיים, נהנים מהשמש שעדיין טיפסה במעלה הרקיע. היא שיערה שהם בני למעלה מחמש עשרה, ואולי הם אף ותיקים ממנה בחוף.

״בטח לכם אין תפיסות מיושנות,״ מלמלה לעצמה.

״איזה תפיסות מיושנות?״ עלמה קפצה במקומה מהקול הגברי שנשמע מאחוריה לפתע.

״סליחה, יא עלמה,״ מוניר עבר לערבית, ״לא התכוונתי להבהיל אותך.״ הוא חייך והציע לה סיגריה מגולגלת.

״מוניר, מתי תפסיק לעשן כבר?״ עלמה הנידה בראשה, אבל התקרבה לחבק את מוניר לשלום. מלבדה, הוא היה הוותיק מבין עובדי התחנה, בן דודה הצעיר של מי שנתנה לה בזמנו את ההזדמנות הראשונה לעבודה שמאז הייתה לה לבית.

מוניר השלים את החיבוק, הוציא את הסיגריה מפיו, נשף עשן לכיוון המרוחק ממנה, וסימן באצבעותיו, ״ביום שתסכימי לצאת איתי.״

״למה סיימת לצאת עם כל הפלסטיניות ועברת ליהודיות?״ עלמה הייתה כמעט בטוחה שהיא הצליחה להסוות את המבוכה שלה בעקיצה הזו, אבל ליתר ביטחון הסבה את מבטה חזרה לים. הוא בטח לא רציני. למוניר היה מוניטין של גבר רגיש ואכפתי, שידע ליהנות מהכריזמה שלו מבלי לנצל אותה לרעה.

״עיניים שלי, כל האחרות זה כדי לגרום לך לקנא,״ הוא חייך והיא לא הצליחה להבין אם הוא צוחק עליה.

״אתה לא אמור להיות בסיור עם מתנדבת חדשה או משהו?״

״מצחיקה זאתי. הביאה מחברת – אמיתית כזו מנייר, כמו פעם – וכתבה כל מה שאני אומר. נשבע לך. אחרי שעה נגמר לה המקום והיא הלכה למצוא מחברת אחרת, אז אמרתי לה שאני חייב הפסקת סיגריה. אבל בשבילך, יא עלמה, אני מפסיק עכשיו. הרגע.״

עלמה החליטה לנסות לדבר בכנות, ״אני לא בטוחה אם אתה עובד עליי.״

״רציני כמו השבעה באוקטובר.״

״זה היום.״

״היום זה היום.״

״לאיזה דייט תיקח אותי?״

״עכשיו אני לא בטוח אם את עובדת עליי,״ מוניר בהה בה במבט שהיא מעולם לא ראתה עליו.

״לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל למה לא בעצם?״

״New Year’s resolutions?״ למוניר לא היה מבטא בעברית, אבל באנגלית אפשר היה לזהות את ה-ר׳ המתגלגלת שלו. היא צחקה והשיבה, ״אפשר להגיד.״

החיוך שלו התרחב עוד יותר בזמן שכיבה את הסיגריה בהחלטיות, והצביע לעבר המים. שני ראשים נוספים הציצו מבין הגלים, הפעם של אימא וגור טרי, והצטרפו לשניים שכבר השתזפו על החוף.

לעלמה נדרשו עוד שני רגעים להתעשת ולהתחיל לתעד את הגור החדש שבוודאות עוד לא הופיע ברישומי התחנה.


*

ליאור מאלי בעלת תואר שני בתרגום ותואר שני במגדר. מנהלת ספרייה ציבורית וחברת הנהלת איגוד הספריות הציבוריות. כותבת ועורכת. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בפרויקט "מאורות" ובפרויקט הקיץ של "ספרים?" בימים אלה שוקדת על כתיבת רומן הביכורים שלה. סיפורה "אין כניסה לזרים" מועמד לפרס גפן לשנת 2025.


**

דימוי:

Ikon, Pnina Reichman, 1993, acrylic on paper, 70x50 cm





bottom of page