חַבְּרוּ נֶפֶשׁ לְנֶפֶשׁ זוֹ מוּל זוֹ וַדְּאוּ תַּקִּינוּת הַחִבּוּר

בֵּין מְאוּרוֹתֶיךָ, אֲהוּבִי, צוֹמְחוֹת גִּבְעוֹת נַרְקִיסִים רֵיחָנִיּוֹת

בַּקָּפֶה בְּרוֹטְשִׁילְד סָבְתָא שֶׁלִּי הַמֵּתָה זוֹ שֶׁהִתְנַגְּדָה שֶׁאֶהְיֶה צִמְחוֹנִית שׁוֹלַחַת יָד אֲרֻכָּה מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי

הפסיכולוגית מתה מקורונה בתחילת הסגר השני.

בַּמָּטָר הַזֶּה נִצָּת סְמָדַר הַבֻּסְתָּנִים

מאז אותו יום ראשון שקמה באמצע הלילה וגילתה שהוא כבר אינו לצידה היא התהלכה הלוך ושוב בדירתם, מחכה לסימן חיים ממנו.

אֲנִי רוֹצָה תָּמִיד עֵינַיִם בַּגַּב בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי חוֹרֶטֶת עַל הַלּוּחַ לִרְאוֹת

כְּשֶׁרָאֲתָה תְּנוּעַת אוֹר בִּשְׁמֵי נְיוּ הֶמְפְּשֵׁיר, בִּקְשָׁה שֶׁיַּעֲצֹר בַּצַּד.

אֲנִי אִמָּא עַכְבִישָׁה לֹא נוֹגַעַת טוֹוָה

הִיא נוֹעֶלֶת נַעֲלַיִם בְּרֵיחַ לָבֶנְדֶּר וּבְכָל בֹּקֶר שׁוֹתָה חֲצִי לִימוֹן אַחַר כָּךְ מְקַנַּחַת בְּשֶׁמֶן גַּרְגִּירֵי רִמּוֹן

מִשֶכהו עיניה של רוזה נעשו ביקוריו של קובי תכופים, וככל שנעשו תכופים, רבו שאלותיה והיו עליו למעמסה. הייתה שואלת למשל: "בובלעך, במה אתה עובד?

מֵאָה וְאַחַת נְשִׁיקוֹת עַד שֶׁהִגַּעְתָּ אַתָּה "לֹא תִּשְׂבַּע הָעַיִן לִרְאוֹת" רוֹצָה לֶאֱכֹל בְּתַאֲוָה

שיר הלל לרכבת ישראל

קַל, מוּטָב, לוֹמַר אָהַבְתִּי אוֹתוֹ אָהַבְתִּי אוֹתָהּ קַל, מוּטָב, לְתָאֵר גֶּבֶר לְתָאֵר אִשָּׁה

כָּכָה בְּעֶרֶב יוֹם רְבִיעִי עַל נְהַר כְּבָר עָבְרוּ מֵעָלַי כָּל הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים

בֶּן שְׁמוֹנִים אֶהְיֶה וּמַה טּוֹב לִי מֵעַכְשָׁו. אֶת שִׁנַּי אֲנִי מִמֵּילָא כְּבָר

אָמְרָה לִי אֲהוּבָתִי בּוֹא נִשָּׁאֵר חֲבֵרִים אָמַרְתִּי לַאֲהוּבָתִי:

בִּדְמָעוֹת, שׁוֹאֶלֶת: "אַבָּא שֶׁלִּי, הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אוֹתִי, לָמָּה הוּא הִפְסִיק לָבוֹא?"

תַּחְשֹׁב עַל זֶה כְּמוֹ אֲוִיר. אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בּוֹ.

יונתן דה-שליט במסה על החיים עצמם