הפסיכולוגית /
- סמדר פייל
- 3 במאי 2022
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 3 באוק׳ 2023
סמדר פייל
הפסיכולוגית מתה מקורונה בתחילת הסגר השני. שבוע לפני כן עוד הייתי אצלה. ישבנו בחדר שלה, שהצבע הבולט בו הוא שמנת או קרם, כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, ויש בו כל כך הרבה כריות שזה כמעט כמו להיות במאהל בדואי. ויש גם חתול. קוראים לו ויניקוט. אני יכולה להישבע.
במשך שנתיים אני באה אליה ביום שלישי בחמש אחר הצהריים. לפעמים זו שעה מוארת ולפעמים כבר חשוך לגמרי, תלוי בעונה. יש לה גינה ענקית ולפעמים הייתי רוצה שהיא תציע לי שנשב שם לכוס תה צמחים. זה אף פעם לא קרה. אני חוצה את הגינה ואת רעמת הבוגנוויליה בכניסה ונכנסת בדלת הצדדית.
ביום שלישי ההוא ישבנו רחוק ושתינו עטינו מסכות. על שלי היו ציורים של עוגן ושלה סתם שחורה. דיברנו על זה שאני לא מצליחה לצאת מהקשר עם ארי כבר כל כך הרבה זמן ושבאמת כבר אין לי אוויר ממנו, והיא אמרה שאולי אני משחזרת כאב ישן שוב ושוב ושכבר דיברנו על זה ושיש תחושה של מעגליות. אני התרגזתי והתחלתי לבכות. ככה אני מתרגזת. גם כן דרך. הפסיכולוגית לא נבהלה, היא אף פעם לא נבהלת. היא חייכה עם העיניים והניעה לקראתי חבילת טישו. אמרתי לה שאעביר לה בביט את הכסף או שאביא מזומן ביום שלישי הבא, אבל לא נפגשנו בשלישי הבא כי היא לא הרגישה טוב. אחרי שבועיים היא מתה.
כשיצאתי ביום שלישי ההוא מהקליניקה התיישבתי באוטו ולא היה לי כוח להתניע. באוטו שחנה ממול באדום-לבן ישב מישהו שנראה לי מוכר. כשהוא יצא מהמכונית הכסופה והנקייה מדי הוא סידר את הסוודר שלו והפנה לכיווני את פניו, וראיתי שזה אבי אדולפי, שלמד איתי בתיכון. הוא לא ראה אותי. הוא נעל את האוטו והתחיל ללכת ואז ניגש אל השער וחצה את הגינה של הפסיכולוגית שלי. לא הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. כשהבנתי, הרגשתי כאילו ראיתי משהו שאסור לי לראות. עברה לי בראש מחשבה כמו: למה שאבי אדולפי יצטרך טיפול בכלל?
הפעם הבאה שראיתי את אבי אדולפי הייתה בבית העלמין ירקון. הפסיכולוגית מתה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה מי מהאנשים מטופל שלה כמוני וכמה סודות היא באמת לוקחת אל הקבר. אני שונאת בתי קברות, עשיתי את עצמי מחפשת משהו בתחתית התיק כדי לא לפגוש עוד עיניים. כשהרמתי את המבט אבי אדולפי הנהן אליי מרחוק והתלבט מה לעשות לרגע לפני שניגש אליי. לא ראיתי אותו לפחות עשר שנים.
ישבנו זה ליד זו בביולוגית. יש לי זיכרון שהוא צייר את מערכת הרבייה על השולחן, וכשהלבורנטית צעקה עליו הוא אמר שזה חלק מהחומר. הוא תמיד חבש כובע מצחייה שחור. גם עכשיו, כאן, בבית העלמין ירקון. הבנים בשכבה היו יורדים עליו ומצדיעים במועל יד בכל פעם שהיה עובר וצועקים: "אדולפי, תעשה לי היטלר," והוא היה עובר שם ומתרוקן לתוך הדיסקמן שלו כאילו לא שמע אותם, או לא שמע על היטלר.
"את גם?" הוא שאל בטון רך להפתיע.
"כן, מבינה שגם אתה."
"כן, לא ייאמן, איך דבר כזה קורה?" הוא אמר, יותר לעצמו מאשר לי.
"ומה אתה חושב על זה?" עשיתי לו חיקוי של הפסיכולוגית.
לקח לו שנייה והוא חייך חצי חיוך. התביישתי שהצחקתי מישהו בהלוויה אבל חשבתי שהיא דווקא הייתה מרוצה ממני. הומור זו דרך בריאה להביט על המצב מבחוץ, סוף ציטוט שלה.
אחר כך בעלה עלה לדבר. לא ככה דמיינתי אותו. חשבתי שיהיה גבוה יותר ואולי צעיר יותר. המשקפיים שלו היו מלאים אדים בגלל המסכה החד־פעמית ודמעות, כי בשבילו היא לא הייתה רק פסיכולוגית. הוא אמר שהיא הייתה חשובה לכל כך הרבה אנשים ויש כאן המון אנשים בקהל שהיא ממש הצילה אותם. הרבה מהנוכחים הנהנו ואני דמיינתי בועת דיבור מעל הראשים שלהם, שתתאר למה כל אחד הגיע אליה ואיך היא הצילה אותו. ולמי היא סיפרה מה שלומה היום ואיך עבר עליה השבוע?
נערה שעלתה לדבר, בטח הבת שלה, אמרה שיש כמה אנשים שלא יכלו להגיע כי הם נכנסו לבידוד או נדבקו והם מאחלים להם רפואה שלמה. אני עשיתי בדיקה ויצאתי שלילית. מה הפסיכולוגית הייתה אומרת על זה? היא לא הייתה מאלה שאומרות לך לחשוב חיובי וגם לא האמינה בשתיקות ארוכות. אהבתי שלא הייתה נוקשה מבחינת הזמנים ולפעמים נשארנו עוד כמה דקות אפילו שהזמן כבר נגמר. זה עזר לי להרגיש חשובה.
הנערה דיברה וקולות של בכי שמנסים לדחוף אותו פנימה הגיעו אליי מכל הכיוונים. לא בכיתי. דווקא עכשיו, דווקא עכשיו לא בכיתי אפילו קצת. בבית העלמין לפניי הלכה חיילת לבדה. היא החזיקה ענף ענק של בוגנוויליה בצבע ורוד עז ואני חשבתי על ויניקוט. הלכתי בשקט בטור האנשים לצידו של אבי אדולפי. לא היה נעים לי לשאול אותו אם יש לו רעיון לפסיכולוגית אחרת.
"תגידי, את הרבה זמן אצלה?" הוא שאל אותי בחצי לחישה והזרוע שלו התחככה בשלי.
"שנתיים."
"הרבה."
"וזה עזר לך?"
"איך יודעים?"
"יודעים. נראה לי."
פתאום הרגשתי כעס על זה שהיא עזבה אותי באמצע, ודמעות זלגו לי על הלחיים. אוף איתי. אני חייבת לעשות משהו. אני חייבת לעזוב את ארי, חשבתי, לפחות את זה אני אעשה בשבילה. מגיע לה.
המשכנו ללכת בשקט. שתי נשים הלכו לידנו באותו קצב. הן חיפשו היכן להניח את הידיים שלהן ומדי פעם הביטו לאחור. ידעתי שהן גם מטופלות שלה. בעלה הסתובב אלינו ואמר: "בשבילכם היא קמה בבוקר, שתדעו." שתקתי, אבל אבי אדולפי שם לבעל של הפסיכולוגית יד על הכתף וקצת לחץ עליה ואחת הנשים ציירה עם הרגל בחול. ככה עמדנו איתו במעין מעגל קטן של המכנה המשותף הגדול בעולם, מועדון שלא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות חלק ממנו.
המשכנו ללכת בשתיקה עוד קצת. אבי אדולפי שתה מים מבקבוק קטן, אחת הנשים התיישבה על האבן וידעתי מה אספר לה ביום שלישי כשהיא תשאל אותי: נו, אז איך עבר עלייך השבוע?
Opmerkingen