top of page

געגוע /

ירדן ברקאי

שימרי על עצמך, 70 על 100, טכניקת אקריליק, יעל שחר-שריד

מאז אותו יום ראשון שקמה באמצע הלילה וגילתה שהוא כבר אינו לצידה היא התהלכה הלוך ושוב בדירתם, מחכה לסימן חיים ממנו. הצלחות מסעודת צאת כיפור עוד נותרו על השולחן. קערית המרק שלו, שתוכנה היה נגמע לרוב בשניות אחדות, נותרה כמעט מלאה, כמו מעידה שמשהו לא רגיל אירע כאן. במקום לסעוד ברוגע ולחלוק זה עם זו את התובנות שהצום מביא איתו הם היו עסוקים בהכנת התיק הכבד, שיהיה מוכן אם יצטרכו אותו. היא אפילו לא שמעה אותו יוצא מהמיטה.


החושך ששרר בדירה הִקשה עליה למצוא את המכתב הפשוט וגרם לה לדמיין את הגרוע ביותר, שלא ידעה שהוא ריאלי מתמיד. בימים שהיה עליו לצאת לעבודה לפניה, היה שְׁלֹמֹה משאיר לה מכתב קטן על השולחן כדי שתדע לאן יצא. דליה הייתה בטוחה שגם עכשיו תמצא מכתב כזה. מרוב בהלה ורצון למצוא אותו היא אפילו לא חשבה להדליק את האור, מה גם שמרוב עייפות חשבה שהם עדיין במהלכו של יום הכיפורים. חלפו עוד דקות ארוכות מהולות באימה עד שנזכרה שזהו יום חול והדליקה את האור במטבח. המכתב היה מונח מתחת לקערית הכבדה שעל השולחן. המרחק בין המתג לשולחן היה כמה צעדים, לא יותר, אבל דליה הרגישה שעליה לרוץ אותו כדי להשקיט את ליבה. מראה כתב ידו רק הוסיף עוד משקל לדאגה. גופה התמוטט על כיסא העץ בעודה שותה בשקיקה כל מילה כדי לנסות להבין מה שנתה העמוקה גרמה לה לפספס.


כבר תקופה ארוכה שדליה ניסתה לשכנע את שלמה לחבר את דירתם לקו טלפון. נכון שתצטרך להפעיל בשביל זה קשרים, הייתה אומרת לו, אך מה אם באמת נצטרך אותו? אחרי שסיימה לקרוא את כל המכתב והתברר לה המצב האבסורדי, דליה התחרטה על כך שלא רבה איתו קצת יותר. העובדה שהיא בכל מקרה לא ידעה למי לחייג כדי להשיגו אפילו לא חלפה במוחה.


היא התעטפה בחלוקה וירדה במדרגות לקומה מתחתיה, אל הדירה של שרה. שרה פתחה לה את הדלת עוד לפני שהספיקה לדפוק על אף שעת הלילה המאוחרת. היה נדמה לדליה שפניה חרושות הקמטים של שרה הולידו עוד כמה קמטים חדשים בשעות הבודדות שעברו מאז שהתראו בבית הכנסת. למרבה הפתעתה הייתה זו שרה שנפלה אל בין זרועותיה לחיבוק, מחביאה את דמעותיה בתוך החלוק. "לקחו גם את שמעון וגם את אליהו," הצליחה שרה להגיד מבעד לדמעות. "צעקתי לקצין ההוא בטלפון: למה אתה צריך גם אב וגם בן? אתה רוצה להשאיר אותי בלי כלום?!" המשיכה בעודה מייבבת אל תוך חלוקה. "אני כבר מבוגרת, דליה, אני לא אעמוד בזה אם יקרה להם משהו," היא הספיקה להגיד לפני שבקעה מגרונה יבבת אבל חייתית, כאילו משהו כבר קרה.


עיניה של דליה היו שטופות דמעות והיא הידקה את אחיזתה בשרה, כאילו הייתה היא המבוגרת מביניהן ולא להפך. "בעזרת השם הכול יהיה בסדר," היא רק הצליחה למלמל ולא הפסיקה לאחוז בשרה הרועדת. כשנרגעה שרה מהרעד, הביאה לה דליה כוס מים והכניסה אותה למיטתה. שרה נרדמה מיד, מותשת מהדמעות הרבות שעברו בעיניה. דליה כיבתה את האור בחדר וסגרה את דלת הדירה, הדמעות ממשיכות לשטוף את עיניה בשקט, שלא תעיר את שרה. היא עלתה חזרה אל דירתם הריקה, נעלה את הדלת ונותרה לעמוד עוד דקות ארוכות לצידה, משעינה את ראשה על העץ הכבד, מביטה בבית הריק ולא יודעת מה עליה לעשות עכשיו, עד שתיפול עליה הבשורה או ההקלה.


מאותו ערב לא ירדה לדירתה של שרה מהפחד להתיק את רגליה מהקן שלהם ושהכול יתפורר בשנית, כמו אז כשישנה. שרה עלתה אליה כמה פעמים והן ישבו בשקט, חובקות כוסות תה חם בידיהן, נושאות תפילות חרישיות שאולי היום ישמעו מהם משהו. הרגעים ששרה באה לבקרה היו היחידים שבהם הייתה נותנת מנוח לרגליה ויושבת לכמה רגעים. בכל שאר הזמן, בימים וגם בלילות, הייתה מתהלכת בדירה הלוך ושוב, מבקרת בכל אחד ממעט החדרים שהיו לרשותם ומתפללת שאולי היום יפתיע, וכמו שהלך כך יחזור פתאום. בזמנים שנמאסה עליה ההליכה הייתה נעמדת ובוהה בתמונות של שניהם, או בספה החומה, כמהה לשבת שוב חבוקה בזרועותיו ולדבר על דברים ריקים. הייתה בה תקווה שהפעולות הריקות האלה יפיגו קצת את הגעגוע אך הן רק העצימו אותו עד שגבר עליה, דמעות נוספות נקוו בעיניה והכאב במרכז החזה רק הלך וגבר.


אחרי ארבעה ימים הרגישה דליה שהיא עומדת לצאת מדעתה. שרה אמרה שלא שמעה דבר מאהוביה, וגם משלמה לא התקבלו חדשות. דליה נותרת בדירתה, הולכת הלוך ושוב, מקווה שבהליכתה תוכל לזרז את ריצתו אליה. באותו יום הרגליים כבר הודיעו לה שהתעייפו מההליכות חסרות התועלת, ולא נותרה לה ברירה אלא להקשיב להן. היא ניגשה לשידה שלצד מיטתם והוציאה מהמגרה את המכתבים ששלח לה שלמה לפני שנים, כשעוד היה טירון, לפני שקשרו את חייהם זה בזו. הנייר התחיל להצהיב מעט אך הדיו השחורה נשמרה כשהייתה, והמילים עוררו בדליה את אותן תחושות כמו לפני שנים. הכאב בחזה הלך וגבר ככל שהמשיכה לקרוא, עד שנאלצה להניח את המכתבים מידה ולאחוז במפתח החזה, דואגת לשלומה שלה ולא לשלמה בפעם הראשונה מזה ימים ארוכים.


הכאב בחזה לא הרפה ממנה ודליה התחילה לדאוג באמת. היא ניסתה לחשוב אם יש בה כוח לרדת עד לדירתה של שרה ולבקש ממנה לקרוא לעזרה, ואם יש בכלל עזרה פנויה בימים טרופים אלו. גל עצום של כאב לפת אותה בהתקף אחד, ובבת אחת הסתיים בתחושת רעב משונה. היא לא ידעה להגיד אם איבדה את הכרתה או שהכאב היה עד כדי כך קצר, אך הוא נגמר פתאום. כשהביטה שוב למטה אל השידה היא ראתה שמכתב אחד נעלם. בוודאי נפל אל מתחת למיטה, חשבה והציצה תחתיה, אבל לא מצאה כלום. היא פשפשה בערמת המכתבים במהירות, לא מבינה לאן נעלם אותו מכתב, אך לא הצליחה למצוא אותו.


דליה צנחה בכבדות על כיסא שהיה לידה וחבטה את גופה במשענת. דמעות של תסכול החלו שוב להיקוות בעיניה כשפתאום שמעה רחש חרישי, כמו נייר מתקמט. היא הורידה את מבטה באימה וגילתה יד נוספת שבקעה ממעמקי החזה שלה, גורסת עוד מכתב ומכניסה אותו פנימה, אל תוך הבטן של דליה. מפרקי האצבעות של אותה היד נעו לאט, סוגרים על כל פינה בדף לפני שהביאו אותו אל תוכה, בליווי כאב עמום. אחר כך השתרר שקט. הרעב נגוז.


מרוב חרדה לא יכלה דליה להוציא אפילו קול צעקה, ורק בהתה באימה ביד הזרה לוקחת מכתב אחר מכתב, מקמטת אותם וגורסת אותם אל תוך גופה שלה, עד אשר כילתה את כל ערמת המכתבים. נשימתה נעשתה כבדה. איך אני לא מרגישה אותה זזה בגופי? היא תהתה לעצמה, בעוד היד סיימה את העבודה ונותרה תלויה רפויה ממנה. אך דווקא כשחדלה היד מהבליסה היא קיבלה נוכחות, וכובד השרירים והעצמות החדשים הורגש.


דליה התרוממה מן הכיסא בזהירות, ופנתה אל עבר חדר האמבטיה ואל המראה. היד נראתה ממש כמו אחת משתי הידיים שכבר היו לה, רק במיקום לא נכון. גם הלק האדום שעיטר את אצבעות ידיה המקוריות בהק על אצבעות היד הנוספת. טבעת נישואין לא הייתה עליה, ודליה תהתה אם מלכתחילה היא לא הייתה קיימת או שגם אותה גרסה. היד החלה שוב להזיז את אצבעותיה באיטיות, ולדליה נותר רק לבהות בה בלי שליטה על תנועתה. היד נמשכה קדימה, ובכך הטתה גם את גופה של דליה קדימה, אל עבר המדף של שלמה. היא רפרפה על החפצים המונחים על המדף ולרגע נעצרה על הבושם שלו, הריח שדליה אהבה כל כך, שהזכיר לה את הבית שלהם. בתנועה מהירה פתחה היד את הבקבוק, התיזה מהבושם אל האוויר וניכסה אותו אליה, כולל המכסה. דליה שאפה אל תוכה את הריח, תוהה איך תסביר לו מה קרה כשיחזור.

היד המשיכה לעבור על המדף באיטיות, בוחנת כל תמרוק בריכוז רב, מעבירה עליהם אצבע דקה ומוכרת. היא כילתה לתוכה גם את להב הגילוח שלו, שזיפי שיער קטנים עוד היו תקועים בו, ואת מסרק הכסף שלו, שבו היה מסרק את שיערו יום-יום לפני צאתו למפעל. דליה הביטה בה בולעת את כל אלו ולא עלה בליבה שום רצון להתנגד, משום שלא הרגישה את חפציו נעלמים.


הרעב שיחק איתן מחבואים, הופיע ונעלם כמו אמן תעתועים. דליה איבדה כל רצון להכניס מזון לפיה, אך נראה שהיד לא ידעה שובע, מזכירה את נוכחותה דווקא כשדליה חשבה שאין ליד יותר מה לקחת. עם כל חפץ שהיד העלימה לתוכה, הרגישה דליה כאב עמום בחזה ותחושת הקלה בראשה. בלילות הארוכים של ההסתובבויות הלוך ושוב בדירה דמיינה לעצמה מה תחוש אם אחד מהדברים האלה יאבד, אך בה בעת עטפה אותה עננת שקט, שכן הדברים מוגנים אצלה במקום השמור ביותר.


במשך ימים ארוכים המשיכה דליה לפסוע בדירתה, מתעכבת בכל חדר ונותנת ליד לקחת כרצונה. ממיטתם לקחה את כיסוי המיטה שקיבלו לחתונתם, את הספר בכריכה הרכה שניצב ליד הצד שלו במיטה, אפילו את נעלי הבית האפורות שלו לקחה והעלימה בתוכה, ודליה לא ראתה אותן יותר. מהמטבח היא לקחה את צלחת הפסח שהביא מבית הוריו, את כיסאו הקבוע, את הכיפה הכחולה שהיה מניח על ראשו בעדינות אין קץ בהליכתם אל בית הכנסת בערב שבת ואת חתיכת עוגת השמרים שנותרה מערב יום כיפור, שרצה לקחת עימו לעבודה ביום המחרת.


היד המשיכה לקחת מכל חלקי הבית כרצונה ודליה הניחה לה, הולכת אחריה בשעות לא שעות כדי להשביע את רעבונה, עד אשר לא נותר בדירה כמעט דבר. באופן מוזר, ככל שהבית התרוקן כך גבר רעבונה שלה, ודליה התחילה לאכול. היא גברה על כל תכולת המזווה הקטן בעצמה, ואילו היד ניכסה לעצמה רק את קערת המרק המלאה למחצה של שלמה, זו שדליה לא העזה לשטוף. רק לאחר שהבולמוס נגמר הבינה דליה מה עשתה. מה תגיש לשלמה כשישוב אליה, חשבה, ולרגע שקלה לרדת קומה אחת למטה ולבקש משרה שתצא עבורה לקניות. אך איך תוכל להסביר לה את היד החדשה? גם אם שרה לא תתעלף לנוכח המראה, כיצד תוכל להסביר לה את פעולותיה אם היא עצמה לא מוצאת בהן טיפת היגיון? עם תחושת הקבס שעלתה בה גמלה בליבה ההחלטה להישאר כפי שהן, היא והיד, בתקווה שהרעב יחלוף בסופו של דבר.


עבר כבר יותר משבוע ועדיין לא שמעה ממנו, אפילו לא מכתב קטן ומרגיע. שרה דפקה על דלתה פעם או פעמיים וביקשה למסור עדכונים חסרי תוכן, אך דליה לא נתנה לה להיכנס בטענה שהיא חולה במחלה מידבקת מאוד. שרה לא ויתרה והן היו מנהלות שיחות דלות ומלאות בכי דרך החלון, ודליה הקפידה להחביא את היד הרעבתנית בתוך מעיל הפרווה ששלמה קנה לה כשטיילו לראשונה בחוץ לארץ. כשהיו מסיימות לדבר ושרה הייתה חוזרת פנימה, דליה נהגה להישאר עוד קצת ליד החלון, להכניס מעט אוויר לריאות ולתת ליד להשתחרר מעט.


ערב אחד היא החליטה להישאר בחוץ קצת יותר מהרגיל. היא ידעה כי שרה כבר ישנה ולכן הרשתה לעצמה להישען על אדן החלון בחדר השינה, היד הנוספת מתופפת על המעקה בעדינות. היא בהתה אל האופק, מחפשת בתקווה סימן קלוש לכך שהוא בדרך אליה, אך חדלה מכך מהר מהפחד שהיד תכלה גם את עיניה שלה. דליה שאלה את עצמה אם ביום שיחזור אליה סוף-סוף תנכס היד גם אותו לעצמה, ועצב קטן החל להתפשט בתוכה. פתאום התקשתה דליה להיזכר בריח שלו, בדרך שבה הזיפים שלו היו מתחככים בה כשהיה נושק לה על לחיה נשיקת לילה טוב. היא ניסתה לרגע לשלוט ביד ולגרום לה להוציא מתוכה דבר-מה, את הבושם או מכתב אחד, אך היד המשיכה לתופף על המעקה כחסרת דאגות.



*

ירדן ברקאי היא ילידת 1999, סטודנטית שנה ב' במסלול לכתיבה יוצרת ומגדר. בעלת ניסיון בכתיבת ביקורות, אך זה הוא סיפורה הראשון שמתפרסם.


**

דימוי: שימרי על עצמך

70 על 100

טכניקת אקריליק

יעל שחר-שריד


 

פדף להורדה




Comments


bottom of page