החיים עצמם /

יונתן דה-שליט


בפברואר 2010 טסתי לניו יורק אחרי שלא הייתי בה כמעט עשרים שנה. נחתי בנמל התעופה של ניוארק, ובאופק ראיתי קבוצה של גורדי שחקים. הם נראו לי קטנים ונמוכים למדי, ואמרתי לעצמי שזו בוודאי ניוארק הסמוכה, עיר שלא הייתי בה מעולם. בטוח שזו לא ניו יורק, שמגדליה חודרים את השמיים ומגיעים לעננים.


טעיתי. מנהטן היא העיר שראיתי מרחוק. בימים הראשונים שלי בעיר, ניו יורק באמת נראתה קטנה מכפי שזכרתי אותה. בהמשך היא גדלה ושבה לממדיה, אבל לאט-לאט.


היה קר מאוד בפברואר. אבל לא הקור הוא שהבריח אותי אל חנות הספרים הנפלאה של בארנס אנד נובל ביוניון סקוור. החנות הענקית הזאת משכה אותי אליה בכוח מאות אלפי הספרים שבה, נוצצים כמו אבני חן יקרות ומושכות לב.


אחת עשרה שנים לאחר מכן, אני יושב מול המחשב ומעתיק את הפסקאות הקצרות האלה מתוך אחרית דבר של ספר שתרגמתי: אמש, לילה אחרון, של הסופר האמריקאי ג'יימס סולטר, סופר שאמרו עליו: ברצותו הוא יכול לשבור את ליבך במילה אחת. סופר שאני יודע שכאשר כתב, מלאך ישב על כתפו.


מאז השיטוט המתמשך ההוא בחנות הספרים פרסמתי חמישה ספרים ותרגמתי ארבעה. בתחום הספרים אני לייט בלומר. אמנם קראתי ספרים מהרגע שידעתי לקרוא, והעמדתי פנים שאני קורא עוד לפני כן. אבל לכתוב התחלתי מאוחר, בשלהי שנים ארוכות בעבודה שאסור לי לספר עליה דבר.


בספרו על הכתיבה אמר סטיבן קינג: "אם אתם רוצים להיות סופרים, אתם חייבים לעשות בעיקר שני דברים: לקרוא המון ולכתוב המון." קינג הסביר כי "החשיבות האמיתית של הקריאה נעוצה בכך שהיא יוצרת נוחות ואינטימיות עם תהליך הכתיבה [...] היא תאפשר לכם נגישות לידע מתרבה בהתמדה לגבי מה נעשה ומה לא נעשה, מה נדוש ומה רענן, מה עובד ומה סתם רובץ גוסס (או מת) על הדף."


זו שאלה מעניינת: כאשר אדם כותב על עולם המוכר לו מתחום עיסוקו המקצועי, האם הקריאה (כפי שמציע קינג) היא שתעזור לו להיות סופר, או שמא ההיכרות הבלתי אמצעית עם העולם שהוא מתכנן לכתוב עליו היא נשקו הסודי?


ג'ון לה קארה היה מרגל זוטר בשירות הביון הבריטי; פ.ד. ג'יימס עבדה עשרות שנים בתפקידים מנהליים-פקידותיים בשירות הבריאות הלאומי הבריטי; ג'ון באנוויל היה פקיד בחברת התעופה האירית "אייר לינגוס" ובהמשך עבד כעורך בעיתונים בדבלין; ג'יימס סולטר היה טייס קרב. לה קארה כתב על מרגלים, פ.ד. ג'יימס כתבה על פיענוח מקרי רצח, כתיבתו של באנוויל רחבת יריעה, ואחד מספריו – המוקצה – הוא ספר מופתי על ריגול. סולטר כתב על תשוקה ואהבה.


אינני שולל את חשיבותה של האותנטיות. הקורא רוצה שהסופר ידע על מה הוא כותב. הוא לא רוצה לקרוא דברים שבדיעבד יתבררו לו כשטות מוחלטת. לכן סופרים עושים תחקיר. מאיר שלו אמר באחת מהרצאותיו שמותר לסופר לבדות, אבל אסור לו לטעות. הוא מספר בהומור עצמי איך בספר רומן רוסי טעה לגבי צבעו של הטרקטור מתוצרת "ג'ון דיר", והמיט על עצמו את זעמם של חקלאים רבים, שכתבו לו שלא יקראו עוד את ספריו. אסור לטעות. זה אותו רומן רוסי שבו בחור נושא על כתפיו עגל צעיר, שנהפך בהמשך לפר ענק, השוקל מן הסתם כמה טונות. זה בסדר. מותר לבדות. האמינות והדיוק חשובים, אבל האם צריך להיות רופא כדי לכתוב רומן על בית חולים? האם צריך להיות שוטר או פושע כדי לכתוב מותחן בלשי?


כל אמנות היא עריכה, גם אם היא מתיימרת לתעד את המציאות באופן אובייקטיבי. אין דבר כזה, תיעוד אובייקטיבי. המתעד בוחר זווית ראייה, בוחר פריים, מחליט מה להכניס לתמונה ומה להשמיט. הוא זה הקובע אם מאורע שארך חמש דקות יוצג כתמצית מרוכזת בעשרים שניות או בהילוך איטי מתמשך. אם יום בחייה של דמות יתואר בפסקה קצרה אחת או לאורך ספר שלם. אפילו משחק כדורגל המשודר בשידור חי, הכולל תשעים דקות של משחק המשודרות במשך שעה וחצי, הוא סיפור ערוך: זוויות הצילום, התקריב של הרגל הבועטת, ההחלקה האלימה, הפנים המתעוותות מכאב, העיניים הזוהרות באור ניצחון, השוט הסוקר את הקהל הנלהב, מתמקד בפניו של ילד שליבו נשבר, של אוהדת שמתאהבת בקבוצתה מחדש. לכן גם אם המעשה הספרותי היה מתמצה בתיאור מקצועי מדויק – יהיה זה תיאור ערוך. תיאור של ניתוח לב פתוח, של קרב אוויר, של מארב ברחוב חשוך, של נשיקה נרגשת.


אבל תיאור של מציאות, אם הוא רק תיאור (וכבר אמרנו שבכל מקרה הוא מעשה עריכה), אינו מעניין את מי שרוצה לקרוא ספרות. כי הקורא רוצה קונפליקט, רגש, קנאה ושנאה ותשוקה. הוא רוצה לקרוא על אכזבה ותקווה וכוח רצון וייאוש. וכדי לכתוב על אלה הסופר צריך להיות אמן, לא איש מקצוע. קחו אלף מרגלים ובקשו מהם לכתוב על פגישה חשאית במזרח ברלין בימי המלחמה הקרה, ואולי אחד מהם יכתוב ספרות. תשע מאות תשעים ותשעה המרגלים האחרים יכתבו דוח. איש מקצוע טוב ידע להעריך מה היו מניעיו של אנתוני בלנט, פרופסור לתולדות האמנות, יועץ בית המלוכה, איש ביון בימי מלחמת העולם השנייה, שבחר לרגל עבור ברית המועצות. אבל רק סופר כמו ג'ון באנוויל ידע לכתוב ספרות על בן דמותו הבדיוני ויקטור מאקסל, על אובדן דרכו הרגשית בטלטלות המאה העשרים. רק באנוויל ידע לרמוז ששיעמום קיומי הוביל אדם לבגידה במדינתו.


ג'ון לה קארה השתעמם בעבודתו האפורה כקצין איסוף בשירות הביון הבריטי, האם-איי-6. מפקדיו היו רחוקים שנות אור מדמותו של ג'ורג' סמיילי, הדמות הבדיונית שיצר, איש משכיל ומופנם, שקט וערמומי, דמותו עגלגלה ופניו חיוורים, אך בתוכו הוא נועז, קשוח, רגיש וקנאי לארצו. אם התרחשו אירועים מסעירים בחייו המקצועיים של לה קארה, הם היו נדירים ורחוקים זה מזה. ריגול הוא המתנה, אומרת אחת מהדמויות שיצר, ובחיים האמיתיים ההמתנות ארוכות ומייגעות. הדרך שמצא הייתה לכתוב על מציאות שלא הייתה, אבל הייתה יכולה לקרות. עולם מומצא שבו הדמויות מורכבות, אפלות ויצריות, המבצעים מתוחכמים ואכזריים, העלילה מתקדמת במהירות והגופות מוטלות קרות ברחובות רטובים ואפלים. בספרות מצא לה קארה את החירות שלא הייתה לו בעבודתו המקצועית. אולי שימר בה את הבירוקרטיה המאובקת שנתקל בה, את ההסקות המרעישות והמדרגות הרעועות, את היוהרה והנפיחות של בוגרי אוניברסיטאות היוקרה, אבל מכאן ואילך היו אלה דמיונו וכישרונו כסופר שלקחו אותו למחוזות של מציאות מדומיינת, ועם השנים היא קיבלה תוקף משל עצמה.


אין לי מושג אם בסרט "הסנדק" היה משהו שנלקח מעולמם של הגנגסטרים. אבל בטוח שמאז שיצא לאור, אלפי עבריינים מנסים לחקות את שראו על המסך.


הספרות נובעת פעמים רבות מהעולם המוחשי, האמיתי. אבל היא בעיקר דמיון ורוח, מילים וסגנון, הרפתקה של הנפש היוצרת.




*

יונתן דה שליט הוא שמו הבדוי של איש כוחות הביטחון. סופר ומתרגם. ספריו, ובהם בוגד וסודות, היו לרבי מכר בארץ ובחו"ל.

 

פדף להורדה


החיים עצמם _ יונתן דה שליט
.pdf
Download PDF • 89KB


בחזרה למעלה

כָּל הַשֵּׁמוֹת בַּגָּן נְגוּעִים בִּשְׂפָתוֹ בְּקוֹלוֹ שְׁלָחֵנִי מִכָּאן