ירדן יוסף בן-צור
מִשֶכהו עיניה של רוזה נעשו ביקוריו של קובי תכופים, וככל שנעשו תכופים, רבו שאלותיה והיו עליו למעמסה. הייתה שואלת למשל: "בובלעך, במה אתה עובד?" וכשהיה מחווה כלפי התרמיל דמוי העור, ואומר "אני פרילנסר, את יודעת, על דברים. פרויקטים, נכנסים ויוצאים," הייתה חוזרת: "כן, אבל מה אתה עובד? רופא, עורך דין?" החליט לומר: "עורך דין, מיזוגים ורכישות. קונה, מוכר חברות," כי חשב שבוודאי לא זכרה עוד את אסי אחיו, שעבד במשרד עורכי הדין הגדול במשק. וכשבא להבא היטיב קובי את בגדיו, המיר את הטי שירטס במכופתרות, ואת הג'ינס במכנסיים מחויטים ונעלי שפיץ. את התרמיל דמוי העור מ"פריימארק" שהלך והתקלף, משאיר שובל של רסיסי פוליאסטר על שטיח בית האבות, החליף בתיק ג'יימס בונד מרובע ואלגנטי. וככל שעטה על עצמו את מלבושי עורך הדין, גם צימח תכונות חדשות: היה מחייך לפקידת הקבלה, מושח את שערו במשחה שמנונית, טופח בחביבות על זרוע האינסטלטור שבא לסדר לרוזה את האסלה בחדר, ומטמין טיפ בתנועה חשאית בכף ידו המאוגרפת.
קובי היה הבכור אבל ויתר מזמן על הבכורה לטובת אחיו הצעיר. איש לא היה יכול להאמין שהוא, הגמלוני, שהשתרך תמיד מאחור במבט בוהה, בגן השעשועים ובמגרש הכדורגל, נולד שלוש שנים לפני אחיו המעומלן. אולם אובדן הבכורה היה ויתור ממולח. ההצלחה המקצועית של אסי, תחכום הליכותיו, קשריו ומשפחתו אפשרו לקובי לנוע בשבילים צדדיים וליהנות משקט תעשייתי בכל הנוגע למדדים כמותיים. נישואיו חשוכי הילדים הסתיימו זה כבר בצרימה ובסכסוך נדל"ני מייגע, וככל שרחקה ממנו אשתו לשעבר, כך לילותיו נמלאו יותר בה ובריחותיה.
אסי אימץ את הבכורה אל חזהו המוצק, ניהל אותה, מינף אותה, טייב אותה, והשתמש בה לצרכיו. היה מפעיל את מזכירתו כדי לקבוע להוריו טיפולים רפואיים, לשלוח פרחים בימי הולדת, מתקשר לדרוש בשלומם בנסיעות ארוכות, או כמה דקות לפני החדשות, ויודע שעם הישמע האות יוכל לנתק בתחושת רווחה. אבל ברוזה לא רצה, וביתר שאת מאז שעברה לבית האבות מדירתה הישנה בבבלי. הבניין שעמדה בו הופקר לבולמוס התמ"א שגרף את העיר, והוא כמעט שחדל מלבקרה. רוזה הייתה מאז התיק של אחיו שאיבד את בכורתו. חובתו האחת של בן הזקונים מבחירה.
הפנאי של קובי הושקע בצורה בלתי יעילה, בעיקר בתרגום עיזבונות משפחתיים של צאצאים ליהודי גרמניה, שביקשו לחבר פיסה חסרה לתצרף המטושטש של עברם. הוא נהנה לרסק את הפנטזיה שלהם על יוחסין מפוארים, כשגילה שהגרמנית של אבותיהם משובשת ורצופת טעויות. עם הזמן הבין כי כל בורגני מהוגן סופו להתגלות כמהגר פוחח מהמזרח. כל וינאי הוא צ'רנוביצי וכל צ'רנוביצי – מערבות רוסיה בא. לתשוקה האמיתית שלו, תרגום של ספרות יפה, הקדיש זמן מועט, בשוליים הלא אפקטיביים של יום העבודה. הוא ניחם את עצמו בתואנה שהעיזבונות, שיירים של ממש של חיים שנשברו לרסיסים, מתעלים על כל ספרות, בעיקר בעובדתיות הקשיחה, הבלתי ניתנת להמרה בבדיון, שעלתה מהם.
דווקא על משפחתו לא ידע דבר, ולא שאל מעולם, אולי כי חשש לסדוק את הנרטיב שסופר לו מילדות: משפחה בורגנית מסביבות פראג; האב סיים את חוק לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת קרל העתיקה, ומשמת בשחפת בטרם זמנו – עלו רעייתו ובתו רוזה ארצה. כאן, בעיבורה של תל אביב, נולדה אימו של קובי, בתה של רוזה, ולא זכרה מניין באה. כאן צעדה במדי הצופים המגוהצים לשבט ברחוב הירקון ולא סטתה לימין או לשמאל, כאילו בצידי הדרך אורבת תזכורת איומה לאמת מסוכסכת, לכיעור או לעליבות; כאילו שכנה האמת הזאת בהרכב האדמה שהקדימה את האספלט, או בעשבייה העקשנית שהבקיעה בו דרך.
קובי גילה ברוזה עניין מחודש דווקא משגבה החיץ בינה ובין המציאות ונפלו כל החומות בין הזמנים. הבובלעך היה רק הסנונית לאביב היידיש, שבה הייתה מקשקשת מגדול עד קטן. יידיש, שלדבריה בעבר לא הייתה שפת אימה, שכלל לא ידעה, כי הרי התחנכה בגרמנית גבוהה. החלה מספרת לו על עיירת המרחצאות קרלובי וארי, שהיתה אז קרלסבד, על קפה "טרמינל", על אימה בשמלת ערב שחורה, רוקדת עם גברים זרים כשאביה הרופא מבושש לבוא, והיא, רוזה, מופקדת בבר כמו חבילת דואר אצל מוזגת עבת בשר, שמרשה לה להסתתר מתחת לדלפק ולהציץ בלקוחות הרחוצים. "אח, רוזה, תני לכתוב את הסיפור הזה, בשביל הארכיון המשפחתי," מלמל, שלף מכיס חולצת הכפתורים פנקס קטן ועיפרון, ושרבט בשפתו דברים שהותירו עליו רושם: "לעמוד בגובה רצפה, להציץ מן החור, אימא נעלמת מאחורי פרגוד ארגמן. פתאום באה במרוצה וגוררת אותי בידה. לפעמים אני מספיקה לראות את אבא שלי מתנדנד פנימה."
לפעמים הייתה נרדמת, וכשהתנערה מתרדמתה הסתכלה עליו במבט תועה: "אז איך אמרת שקוראים לך, מותק?" "אסי," לא היסס לרגע. אסי הרי במינכן עכשיו. נסע לחתום על עסקת ענק בין-יבשתית, ועד שישוב, וגם אז... לא ימהר לבקר את רוזה. וכשבא קובי שוב הביא לה מתנה: אודם. היא ביקשה שימרח לה אותו. הוא עשה את זה במיומנות ואז הגיש לה מפית. היא ביקשה שיביא לה את עגילי הטורקיז: "אם כבר אז כבר," זרחה פתאום. "יש פינה קולדה במגרה הראשונה," החוותה על ארון העץ המעוטר, "תמזוג לסבתא שלך." הוא הגיש לה כוס נמוכה מלאה עד חצייה בנוזל הלבן הסמיך, ועיטר במטרייה ורודה שמצא במגרה הסמוכה. "לחיים, בובלעך," היא נקשה את כוסה בכוס הסודה שלו. המרקם של הפינה קולדה דחה אותו. "לחייך, רוזה," הוא אמר, היטיב את צווארונו הנוקשה, והעביר יד על צווארו המגורה מהגילוח התכוף שנכפה עליו מאז שנעשה אסי. התפרחת הגרגרית שפעמה על עורו נעמה לו.
**
היה לה לרוזה כלוב ובו שני תוכונים קטנים צהובים, שהיה מותקן על מעקה המרפסת החיצוני "כדי שיהיו בחברה טובה של ציפורים אחרות, ויקבלו אוויר טוב," נהגה להסביר. קובי תמיד סלד מהפתרון הזה, ואזר אומץ אחרי ההתקרבות שחלה בין השניים. יום חורפי אחד, כשבישל לה אשרשתה, מרק אטריות וקטניות שלמד להכין מאימה של גרושתו הפרסייה, והכמון מילא את החלל בריח זיעה חמוצה, אמר לה: "רוזה, עדיף שיהיו בסלון. שלא יראו מה הן מפסידות, את מבינה. שיחשבו שכל העולם זה רפרודוקציות של ראובן וקדישמן. זה עדיף על לראות כל הזמן מסביב את כל מה שבחיים לא יהיה שלך," וכבר התחרט על ההתפייטות. רוזה קימטה את מצחה כלא מבינה, ואז געתה בצחוק מטורף: "אולי תשים אותם במטבח שיראו את העוף המכובס שאימא שלך שולחת לי. אז הם בכלל יבינו שהחיים זה לא פיקניק." "תשמעי," הוא הרצין, "גם פראו טל מלמטה מתלוננת," כי ידע כמה חששה מסכסוכי שכנים.
הציפורים נכנסו פנימה ושרו חזק מאי פעם, וקובי הקפיד לבקר את רוזה בתדירות הולכת וגוברת, לפעמים פעמיים בשבוע. תמיד הגיע חמוש בסיפור על משא ומתן שהתפוצץ בגלל גאוותו, על משבר שהתגלע ונפתר בחריפות מוחו, או על עסקת ענק שכמעט הוחמצה, אך הוצלה בתחבולותיו הלולייניות. הפנקס שלו נהפך למחברת שמעליה היה מרחף בעטו במהלך הפגישה כולה, עד ששאל אותה בפשטות איך הגיעו לארץ וציפה לתשובה הידועה. "פעם יצאתי מאחורי הדלפק. הקפה כמעט נסגר," נצטרדה רוזה. "המוזגת נרדמה בעמידה, ואני זחלתי לחפש את אימא שלי, אבל לא מצאתי אותה בשום מקום אז התחלתי ללכת הביתה ברגל. כשהגעתי ראיתי את אימא שלי שוכבת על המדרגות, והשמלה השחורה שלה קרועה כולה. היא דפקה באגרופים על דלת הבית, וכשראתה אותי פרצה בבכי: 'המנוול החליף את המנעול. הוא זרק לי את כל הבגדים לאשפה.' עזרתי לה לקום והלכנו למלון קטן, עבדנו במטבח כדי לשלם את שכר הדירה ואפילו הצלחנו לחסוך קצת. אחרי שלושה חודשים כבר נסענו לפלשתינה." שקט השתרר ביחידה הקטנה שבבית האבות "משען" חולון. הפעם נותרה המחברת סגורה וידו של קובי שמוטה. הוא אפילו לא הספיק להקליט אותה באפליקציה.
***
חמישה שבועות נעדר קובי, השלים תרגום והגיש הצעה לקרן מחקר בגרמניה. בערבים מדד את השמלה השחורה הצמודה של אשתו לשעבר, שהשאירה את בגדיה לאסוף אבק בארונם המשותף, ולפעמים משך על מפשעתו גם תחתוני לייקרה. פתאום הרגיש את חלציו תופחים כשהם מתחככים בבד הסינתטי ומידלדלים כשחשב על רוזה מזדחלת מתחת לדלפק המזיגה ועושה את דרכה לבדה ברחובות קרלסבד החשוכים. כשהגיע לבקר אותה שוב, אמרה לו הפקידה למטה, אחרי שהחמיא לה על דוגמת הלק ג'ל החדשה, שכבר יש אצל רוזה מישהו, דומה לו, אבל רזה יותר, והבגדים יושבים עליו "יותר שיקי כזה." "שלא תבין לא נכון," סלסלה את שערה, "בקטע טוב. גבר לא צריך להיות שיקי מדי, אימא שלי תמיד אומרת שגבר צריך להיות רק קצת יותר יפה מקוף."
קובי מיהר למעלה וכשנכנס רעדו כתפיו של אסי מצחוק, כשדפדף באלבום תמונות ישן. "תראה את זה, קובי," צווח אסי כמו צבוע מיוחם. "תראה את זה..." השתנק. "אתה התינוק הכי מכוער שראיתי. אגב," הוא רכן לעברו והנמיך את קולו מתחת לטווח מכשיר השמיעה של רוזה. "סבתא אומרת שלא הפסקת לדבר איתה על עניינים עסקיים, ושהיא לא ידעה בכלל שזה מעניין אותך, אבל לא רצתה להעליב: 'הוא התלבש יפה ושם בושם, אבל אתה מכיר את קובי'לה, תמיד יוצאת לו החולצה מהלמטה,' היא אמרה לי," אסי כבש עוד פרץ צחוק. "אני מקווה שלא פתחת איתה את הצוואה, ואת הסיפור של הדירה בבבלי. אמרנו שנסגור את זה כולנו ביחד, כמו בני אדם."
קובי העביר יד על גופו. החולצה דווקא הייתה תחובה היטב במכנסיים המחויטים, אבל אז הביט למטה, והבחין כי שולי המכנס הימני שתולים בתוך הגרב הצהובה בדוגמת המעוינים. הוא מיהר לשחרר אותם, רכן אל אחיו הגוהר עדיין על אלבום התמונות ולאט: "זוכר את השבת ההיא, כשגיליתי שפתחת לי את המגרה בלי רשות וקראת לי את היומן? אני הרבצתי לך והרבצתי והרבצתי, בלי להרפות, ואימא הגיעה בצרחות: 'איציק, הילד השתגע, הוא יהרוג אותו!'" אסי הרים את עיניו מהאלבום, ופנה לאחיו במצח מקומט: "נו?" "אז אחי הקטן, תזכור שאין לי כלום, אל תפשיל לי גם את המכנסיים," אמר ולחץ אל אסי היושב בכורסה את חלציו.
אסי הדף אותו לאחור בעדינות, ואמר בטון מרגיע שחיפה על בהלה: "קובי, על מה אתה מדבר, נחלק הכול מסודר, שווה בשווה, כמו שצריך, קום איל פו," וטפח באבהיות על לחיו המחוספסת. קובי לא שלט בצרפתית ותמה למה אמר אסי "עילפון", אבל הניח שזה ז'רגון משפטי והתבייש לשאול. רוזה, שמכשיר השמיעה באוזניה קלט רק את קולות הפצפוץ והרחישה מהמטבח, שם נשכחו ביצים קשות על האש, וריח של גומי שרוף שעלה מהידית החרוכה החל לדגדג באפה, קטעה את השיחה מכורסתה: "קינדרלעך, יופי שעוד רואים אתכם ביחד". האחים, אסי היושב עדיין בכורסה וקובי הרכון על המסעד, הביטו זה בזה במבוכה, ואז נחתו עיניהם על תמונה אחרת, שבה הונצח פורים אחד מתחילת הניינטיז. שני האחים, דומים בגובהם, התחפשו לקאובוי ולאינדיאני, אבל הצטלמו מגבם, כך שהיה קשה לזהות למי שייך הגובה רחב התיתורה ולמי מפולת הנוצות.
גלאי העשן החל לצפצף וקובי נזעק לכבות את הגז, שפך את הביצים לכיור והפעיל את הזרם הקר. "זוכר, אסי? אימא תמיד הייתה אומרת לנו לתת לביצים…" "שוק תרמי," אמרו שניהם יחד בחיוך. רוזה הגבירה בינתיים את מכשיר השמיעה, והסתכלה על האחים בתמיהה. "צריך להפתיע אותן עם הקרים. ככה הן מתקלפות בקלות," אמר לה קובי ברוך, "אחרת הן מאבדות צורה."