עוד היה בוקר ואף על פי כן ישבנו בבית קפה ושתינו ארבע או חמש כוסות וויסקי כל אחד. שתינו כי לא ידענו מה לומר זה לזה. לפחות אני לא ידעתי.

איש רעוע בא אל חלוני מדי יום וביקש שאהיה לו חברה. משעקרתי משאלה זו מליבו – לא נכנע. בעלבון צורב ומרושע היה פוקד את מקום עבודתי, וכל שבוע הגי

האור עדיין לא ריצד בין הרפפות. נדמה לו ששמע קולות מצפצפים. קול אחד בס וקול שני סופרן. הם שרו ביניהם. הקול העבות אמר: דניאל. דניאל? היא שאלה,

בקצה מדבר, עם כל המפות האלה. אבוד לחלוטין היא תספר לכל שואל. מה אתה יודע. זה התחיל בינינו שנים קודם, כשעוד עניינו אותי תנופת הבנייה וההמון,

עפעפי דודתי עוד נלחמו באור הצוהריים כאשר ריח חריף התגנב לנחיריה ודגדג את השערות הקטנות בתעלות אפה.

ניצן הייתה העוזרת הצעירה של המשוררת חנה חפר, שכבר הגיעה לגבורות. חנה הייתה ממלמלת מילים וניצן רשמה אותן על דפים. חנה הייתה אישה זקנה מאוד, ו

עֻבְדּוֹת הֵן עֻבְדּוֹת. שְׁאֵלוֹת הֲרוֹת גּוֹרָל נַעֲנוֹת בְּכֵן כֵּן, לֹא לֹא. חֲתִיכַת שָׁמַיִם כָּזוֹ לֹא אֶמְצָא בִּמְחִיר נָמוּךְ מֵה

חֲרָדָה אַחַת הָיְתָה לָךְ, חוּץ מֵהַמָּוֶת: הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁבַּקַּנְיוֹן. וְכָל הָאֱמוּנָה בְּרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא עָזְרָה

בַּתַּחֲנָה הִמְשַׁכְתְּ לִנְעֹץ מַבָּט, אֲבָל הוּא לֹא נִרְאָה, אִחֵר, לֹא בָּא. סְבִיבֵנוּ נָהֲרָה תְּנוּעָה שֶׁל עִיר, הֲמוֹן אָדָם אַךְ

הֶעָתִיד שֶׁנִּטַּע בְּבִטְנָהּ שֶׁל בִּתִּי מְשַׁטֶּה כְּמוֹ קוֹסֵם שֶׁיָּכוֹל לְהַסְתִּיר תַּחְבּוּלוֹת בִּזְרִיזוּת אֶצְבָּעוֹת עַל בָּמָ

אִם אֲנִי מִצְטַנֶּנֶת בַּלַּיְלָה זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁמִּישֶׁהוּ מַשְׁאִיר חֲלוֹם פָּתוּחַ. מַסְפִּיק חָרָךְ כְּדֵי לְהַפְקִיעַ אֶת כָּל

כָּל דָּבָר חוֹלֵף בֵּינֵינוּ יוֹצֵר סְלִיל שֶׁבְּתוֹכוֹ מְצַלְצְלִים חֶלְקִיקֵי הַיּוֹם-יוֹם: הַמִּדְבָּר, הַסּוּפֶּר, גְּבִישֵׁי הָאֵפֶר.

הַמָּקוֹם הַזֶּה הָיָה לִי אָז עֹגֶן. יַלְדָּה הִיא לֹא סְפִינָה, אֲבָל לִפְעָמִים, פִּתְאֹם כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ הִיא מִטַּלְטֶלֶת בֵּין מִפְר

פְּקַעַת שֶׁל עֲצָמוֹת צְנוּפָה. כְּבָר לֹא אִשָּׁה. עֲדַיִן אִמָּא שֶׁלִּי. יוֹשְׁבוֹת עַל הַמִּטָּה בִּפְנִימִית ג', אַתְּ וַאֲנִי וְאוֹ

הַשִּׁיר הַזֶּה תָּלוּי עַל קוֹלָב עִם אֲחֵרִים מִצְטוֹפְפִים בָּאָרוֹן רֵיחַ עֵץ רָטֹב וְחשֶׁךְ, אוֹר בַּחֲרִיץ הַדֶּלֶת

עָנָן חָלַף וְצֵל בִּקֵּר בְּחַלּוֹנִי, וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ נִשְׁקָף מִבַּעַד הֶעָלִים הַדַּקִּים וְקַרְנַיִם יְרֻקּוֹת לִטְּפוּ

אֶת רָהִיטֵי בֵּיתִי רָכַשְׁתִּי בִּפְרוּטוֹת מֵהוֹרִים מֵתִים. יְתוֹמֵיהֶם הִפְקִידוּ בְּיָדַי

שִׁטְפִי אֶת פָּנַיִךְ וְהַנִּיחִי לְהִתְרַחֲשׁוּת לְהַנִּיחַ בָּךְ דְּמָמָה, לְהַנִּיחַ בָּךְ שׁוֹטְטוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁאֵינָהּ בּוֹחֶלֶת בּ

כְּמוֹ לְמַסָּעוֹת בַּזְּמַן הִתְמַכַּרְתִּי לַשֵּׁנָה אִתְּךָ בַּבְּקָרִים אֲנִי מְפַחֵד לָצֵאת מֵהַמִּטָּה שֶׁלְּךָ לְגַלּוֹת אֶת הַתַּאֲ

מַה יִּהְיֶה עַל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּנוּ – לוֹהֶטֶת בֵּינֵינוּ וּמַחֲזִיקָה כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְפַרְפֶּרֶת יֶשְׁנָהּ, אֵינֶנָּה, יֶשְׁנָהּ