שקיעה בדיונית

אורית צמח

עֻבְדּוֹת הֵן עֻבְדּוֹת. שְׁאֵלוֹת הֲרוֹת גּוֹרָל נַעֲנוֹת בְּכֵן כֵּן, לֹא לֹא.

חֲתִיכַת שָׁמַיִם כָּזוֹ לֹא אֶמְצָא בִּמְחִיר נָמוּךְ מֵהַשְּׁתִיקָה הַנּוֹכְחִית.

אָז אֲנִי שׁוֹתֶקֶת וְנוֹכְחִית. מִתְקַן הַכְּבִיסָה עוֹגֵן מוּלִי כְּמוֹ תַּחֲנַת חָלָל.

מָה אֲנִי לוֹבֶשֶׁת? אֵיזוֹ מִין חֻלְצָה? צִלְצוּל רְפָאִים בְּאָזְנַי. הָלוֹ? הָלוֹ?

בַּקָּרָה? לֹא, אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת. כֵּן, מַשֶּׁהוּ בַּקְּלִיטָה. לֹא, זֶה לֹא אֲנִי. כֵּן,

זֶה אַתָּה. לֹא רוֹאָה כּוֹכָבִים, גַּם לֹא עָרִים גְּדוֹלוֹת. שׁוּם דָּבָר לֹא בּוֹעֵר

מִחוּץ לַפַּחִית שֶׁלִּי. כֵּן כֵּן, נוּכַל לְחַסֵּן אֶת עַצְמֵנוּ לִקְרַאת הַלִּקּוּי

הָאֲמִתִּי, עֻבְדָּה זוֹ עֻבְדָּה. לֹא לֹא, אֵין מַה לְּדַבֵּר עַל מְחִיר, אֲנִי בְּכָל מִקְרֶה

מַפְסִידָה. תַּחְלִיט לִפְנֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ, מָחָר הַהַצָּעָה לֹא תְּקֵפָה. וּבִכְלָל,

אֵיפֹה אַתָּה, לֹא רוֹאִים אוֹתְךָ.