רחל שליטא
ינואר 2021
הרים ירוקים, יער של עצי מחט שמשתרע עד האופק, שמיים כחולים מלמעלה, ובאמצע היער – בית בנוי בולי עץ בהירים הנושאים גג אדום, ולו מרפסת גדולה שצופה אל הנוף.
כאן בדיוק היא רוצה לבלות את הקיץ. זה הנוף שהיא רוצה לראות בבוקר עם הקפה, ואחר הצוהריים עם השקיעה – את ההרים האלה, המכוסים יערות, שאין להם גבולות.
האתר שבו אנחנו מתבוננות יחד מספק גם תמונות של פנים הבית: קירות עשויים קורות עץ גולמיות מחוספסות, חלונות כבדים ויער מציץ מבחוץ, וילונות בצבע ארגמן מעוטרים בפרחים שהיא פחות אוהבת; היא רוצה משהו קל יותר, פחות כפרי. אבל היא כבר תשנה הכול לפי הטעם שלה. אפילו אם היא באה רק לכמה חודשים. זה מה שהיא עושה תמיד – משנה את מיקום הרהיטים, מורידה את כל התמונות מהקירות, מכסה את המיטות בכיסויי מיטה שהיא מביאה איתה, כדי שהבית יתאים לה בדיוק, ויהיה אסתטי במושגים שלה.
אני מצטרפת אליה במסע הווירטואלי ומתבוננת יחד איתה בשרשרת התמונות היפיפיות. בעל כורחי אני נגררת להיות קול ההיגיון הפרקטי של החיים. איפה תקני אוכל? ומה יקרה אם יתקלקל משהו בבית? ואם תרגישי רע?
היא מתנגדת לכל מה שאני אומרת. היא שולפת תשובות מוכנות: תהיה לה מכונית, וגם טקסי זה לא עניין כל כך יקר. יש שירותי שליחים גם שם. אין שום בעיה. האם התפקיד שלי הוא להזכיר לה עכשיו שכבר שנים היא לא נוהגת, ושיש לה רופא לעיניים ורופא ללב, ולעור ולעיכול, שאין שם נפש חיה ברדיוס של עשרים קילומטר, ושבחורף הבא ימלאו לה שמונים?
אני מצערת אותה. אני רואה שמשהו בפנים שלה נחמץ, החלום על הבית הזה היה כל כך מתוק. במקום לומר: בואי נפסיק עם המשחק המיותר הזה, תרדי לאדמה, תכירי סוף סוף במגבלות, אני נגררת לומר את ההפך, מנסה לכפר. בואי נראה בתים אחרים, אני שומעת את עצמי מציעה לה, אולי יותר קרובים למקום יישוב. היא מתמלאת שמחה מחדש, כן, יש עוד בתים. ביד רועדת היא ממשיכה לגלול את גוגל לבתים נוספים. בתי עץ בעלי גגות מחודדים, בתוך יערות, על יד אגמים, במורדות הרים, מוקפים גדרות וכוללים מדרגות עץ, חלונות גדולים, שני חדרי שינה, מטבח מאובזר.
אני לא אוהבת את התפקיד שהיא נותנת לי. או שאני לוקחת על עצמי מבלי שהיא נותנת לי, אבל כשהיא מתחילה לצלול לתוך מה שנראה לי כפנטזיות, אני מייד מזדעקת, לובשת את תפקיד הבת המעשית והשקולה ומנסה לייצג את קול ההיגיון. לא תמיד היא מקשיבה לי. בעצם לעיתים רחוקות היא מקשיבה באמת, כי הבתים הכפריים כל כך קוסמים לה, והיא מתגעגעת אליהם כשהיא גרה בדירה בתוך העיר; כאן הצמחייה מרוכזת רק בעציצים במרפסת.
וכך שנה אחרי שנה, בסביבות פסח, היא מתחילה בחיפוש בית החלומות לקיץ. כי כאן היא לא תישאר עם כל הטמפרטורות הנוראות, שבגללן היא לא יוצאת מהבית. היא לא יכולה לסבול חום. זה יותר מדי. היא לא מבינה איך אני חיה במזג האוויר הבלתי אפשרי הזה. איך יצאתי כמו הנֵייטִיבְז כאן ולא מעודנת ורגישה יותר כמוה, או כמו כל מי שלא נולדה כאן ועדיין זוכרת טעם של מזג אוויר אחר, בארץ אחרת, שבה אוויר הקיץ מעקצץ בטיפות מים זעירות וגשם של ממש יורד ושוטף את העולם בכל לילה.
בחודש אוקטובר, אחרי החגים, היא תחזור לארץ סחוטה ועייפה ותגיד שכל הקיץ הזה היה סיוט אחד גדול. הבית בסופו של דבר לא היה יפה כמו בתמונות, וצריך היה לטפל בו כל הקיץ – קורות זזו על הרצפה, או שהמדרגות היו מסוכנות. או שהיה ריח של ריסוס שלא התנדף וגרם לה לקשיים בנשימה, או שבעל הבית הגיע במפתיע, למרות שאשתו השכירה לה את הבית, או שחדר השינה נראה יפה בצילום אבל בעצם היה קטנטן ודרך החלון הקטן לא נכנס אוויר והיא לא ישנה לילות שלמים, או שהגינה הייתה מוזנחת, והיא לא יכלה בכלל ליהנות ממנה. בכל שנה יש סיפור חדש, אחד קשה מקודמו.
גם במקרים הבודדים שהבית בכל זאת היה טוב ומתאים, הבדידות שם איומה. אפילו אם הבית לא נמצא בלב יער אלא בנוי במרכז של עיר קטנה. היא לא מכירה שם אף אחד. אין לה עם מי לדבר. אוטובוס עובר פעמיים ביום. היא לא יכולה לנהוג. הקשיים עצומים. לפעמים היא מנסה לסחוט ממני תלונות על הקיץ הזוועתי שאני עברתי בתל אביב החמה והלחה ובעיקר הצפופה, אולי כדי להצדיק עוד יותר את הבריחות שלה מהגיהינום הזה. בדרך כלל אני לא משתפת פעולה ואומרת שהיה נורא, אבל לפעמים אני דווקא משבחת את הים הנפלא של תל אביב, שהיא לעולם לא תכיר בגלל הפחד שלה ממים.
ובכל זאת, כשמגיע פסח מתחיל שוב החיפוש מלא התקווה וההתלהבות של בית לקיץ.
עכשיו קיץ, שעת ערב מאוחרת. היא הזעיקה אותי כדי לעזור לה עם המזוודות. הטיסה תצא לפנות בוקר והיא לא מצליחה לארוז. למרות שהייתה הידרדרות כללית במצב הבריאות שלה, ואני כבר קיוויתי שהפעם בכל זאת לא תיסע, היא לא מוותרת. היא מתעלמת מבעיית שיווי משקל שהתגלתה השנה ומתבטאת גם ברעד בשתי הידיים. אז ירעדו לי הידיים באמריקה, היא ביטלה את החשש שלי כשהעליתי את הנושא לפני כמה חודשים, רגע לפני שקנתה סופית את הכרטיס, מה זה משנה איפה הן רועדות.
כשאני נכנסת אליה הביתה, המזוודה הגדולה מונחת פעורה על הרצפה לפני שולחן האוכל, והיא עצמה נראית לי על סף דמעות. זאת לא רק המזוודה הגדולה, יש על ידה גם מזוודה קטנה יותר, ותיק ענק שחור, והיא לא מצליחה להחליט מה לקחת איתה לחודשים שבהם היא לא תהיה כאן.
אכלת כבר היום? אני שואלת. היא מחייכת. לא, היא באמת לא אכלה.
אז נעשה הפסקה, נאכל משהו קודם. היא נרגעת. כל כך בקלות היא עוברת לתפקיד הילדה ועכשיו היא תמלא כל פקודה, רק שמישהו יעמעם בשבילה את החרדה לקראת הנסיעה.
היא מורחת חתיכת חמאה צהובה עבה על פרוסת לחם לבן ומניחה עליה גבינת קממבר בהירה. היא אוכלת בנגיסות קטנות ואיטיות. לרגע שוכחת את הנסיעה, לגמרי בוטחת בי שאמצא פתרון.
כמו שאי אפשר היה לדבר איתה על ויתור על הנסיעה הבלתי הגיונית הזאת, אין מה לדבר איתה עכשיו על הפחתת המטען. לקחת רק מזוודה ותיק – מבחינתה זה ממש לא בא בחשבון. ואיך היא תיגרר עם שתי מזוודות ותיק ענק? היא לא מודאגת, כמו בלאנש מחשמלית ושמה תשוקה, היא סומכת על טוב ליבם של זרים, והיא תמיד פוגשת זרים טובים שמסייעים לה.
תהליך האריזה מתחיל באופן רציונלי. אנחנו מוציאות מהארון בחדר השינה ערמה של מכנסיים ובוררות מתוכה את הזוגות שתיקח. את כל השאר אני מחזירה לארון. אחר כך עוברות על כל החולצות הלבנות ועל כל הסוודרים, ועוד בגדים יפים שהיא תצטרך אם תצא לקפה עם חברות שאין לה או תלך לספרייה של האוניברסיטה. אני מסדרת הכול בקפדנות, כדי שהמזוודה תיסגר היטב, ומוסיפה את זוגות הנעליים לתיק השחור. היא יושבת מולי בפינת האוכל ומתבוננת. קשה לי לקרוא את ההבעה על הפנים שלה, אבל היא לא מתנגדת, היא לא מתווכחת. אני שמחה שהיא יושבת, שהיא לא מסתובבת בחדר מרוב חרדה, רק חסר שהיא תמעד עכשיו, רגע לפני הטיסה.
אחר כך מגיע תור הספרים. היא כבר הכינה על השולחן שלוש ערמות גבוהות של ספרים שמתוכם היא רוצה לבחור מה לקחת. אני אומרת לה: קחי רק את ההכרחיים ביותר, תחשבי כמה תספיקי לקרוא בזמן הזה. ואולי יש הכול בספרייה? היא נשמעת לי. אני מרוצה. האריזה מתקדמת היטב. התיק ריק למחצה, וכך גם המזוודה הקטנה. אולי אצליח לשכנע אותה להעביר הכול למזוודה הגדולה ולקחת רק מזוודה אחת על גלגלים.
היא הולכת להתקלח. אני מסדרת את השולחן, מסירה את כל הפירורים ושוטפת את הכלים בכיור כדי להשאיר את הבית נקי לחודשים הקרובים.
היא יוצאת מהמקלחת, שיער השיבה שלה רטוב וסתור, היא כבר לבושה בבגדים חמים לנסיעה למרות שבחוץ אוגוסט של תל אביב. היא מרוצה שסיימנו. גם אני מרוצה. נעים לי להרגיש שאני עוזרת לה, ושהיא סומכת עליי. אני מסדרת מעט את הניירות המפוזרים על השולחן, ומתכוונת לצאת הביתה. עוד מעט תגיע המונית לקחת אותה לשדה התעופה. היא בכל זאת לא מוותרת על התיק הגדול, גם אם הוא כמעט ריק. היא חושבת שאולי תקנה שם דברים ותזדקק לו, זה לא נורא שהוא ריק עכשיו.
היא מתיישבת בכבדות על הכיסא בפינת האוכל, ומבקשת שאכין לה קפה בכוס חד־פעמית לפני שאני הולכת, כדי לא להשאיר כלי מלוכלך בכיור.
כשאני כבר עומדת לצאת, היא קמה ונכנסת לרגע לתוך חדר השינה, ומביאה סוודר שחור. אולי אקח גם את זה, היא אומרת. אני מנסה להסביר שארזנו כבר שלושה שחורים, ושזה מספיק, אבל היא אומרת: אז יהיה עוד אחד, זה לא נורא.
עכשיו מתחיל משהו שאני לא יכולה לתאר. זה קורה מהר, לפני שאני קולטת – במשך כמה רגעים, כל הדברים שמייַנּוּ והחלטנו להשאיר מוצאים את דרכם בחזרה אל תוך המזוודות, נדחסים בכוח, מגולגלים, מקומטים. ספרים נוספים עושים את דרכם מהערמות שעל השולחן וממלאים את התיק וגם את המזוודה הקטנה. באופן מפתיע היא שולפת קופסאות אוכל מהמקרר, שאולי תצטרך לימים הראשונים עד שתעשה קניות, עוד כיסוי מיטה מגולגל שלא תופס בכלל מקום, ועוד כמה זוגות גרביים חמים בנוסף על אלה שכבר ארזנו.
אין כל אפשרות לעצור את השטף. אין מילים שאני יכולה להגיד ושישַנוּ משהו בפעילות הקדחתנית של הרגע הזה. החרדה שולטת בה והיא לובשת צורה של גיבוב ערמות חדשות ושל דחיסה, ובתוך דקות ספורות המזוודות מלאות על גדותיהן וכך גם התיק, ועכשיו נוספות גם כמה שקיות פלסטיק גדולות עמוסות בחפצים, בתרופות ובמכשירי כתיבה שבלעדיהם היא לא תסתדר.
אני מוותרת. זה אבוד מראש. מובסת, ללא מילה, אני עוזרת לה לסגור את המזוודות ולרכוס את הרוכסן של המזוודה הגדולה, המסרב לַנֶּפח שנראה עכשיו מעל לכוחותיו.
היא רוצה שאלך לפני שהמונית מגיעה, אולי כדי למנוע ויכוחים אפשריים של הרגע האחרון, ואני מסכימה – גם לי הרבה יותר נוח לצאת עכשיו ולא לצפות במה שיקרה עד בוא המונית. אנחנו נפרדות במהירות, בחצי חיבוק ובנשיקה רופפת, ואני יורדת במדרגות כמעט בריצה. אני רוצה להגיע כבר הביתה, להגיד לעצמי שיהיה בסדר, היא הרי תמיד מסתדרת בסופו של דבר.
מרחוק נשמעת הצפירה של המונית. בַּשביל מולי הולך בכבדות הנהג, איש רחב ולא צעיר. אני עוצרת בקצה הרחוב וצופה. בכל זאת משהו בתוכי לא מאפשר לי ללכת לפני שאראה במו עיניי שהיא יושבת במונית.
הנהג יורד יחד איתה, נושא בשתי ידיים את שתי המזוודות, התיק על כתפו, והיא הולכת בעקבותיו ואוחזת את השקיות ביד אחת. ביד השנייה היא אוחזת את כוס הקפה החד־פעמית שלא סיימה לשתות. היא מדברת בקול רם, הקול שלה מצלצל ברחוב הריק. הנהג מציית לה. היא מוסרת לו את שקיות הפלסטיק ומבקשת שיכניס אותן בעדינות אל המושב האחורי יחד עם התיק השחור. את המזוודות הוא מעמיס בתא המטען. בכל הזמן הזה היא ממשיכה לאחוז את כוס הקפה ביד. היא לא שותה, אבל גם לא מניחה אותה. אני אומרת לעצמי, אנשים זרים טובים תמיד עוזרים לה. תניחי. לכי הביתה.
ברגע שאני מפנה את הראש אל הדרך הביתה, אני שומעת את הנהג קורא בקול רם: גברת, גברת! אני מסתובבת במהירות, איך כל זה קרה אני לא יודעת, אבל אני רואה אותו – גבו מופנה אליי, הוא רוכן על הכביש וצועק: גברת, גברת. רק אחר כך אני מבחינה בה, שרועה על הכביש בבגדיה הבהירים. בעצם אני רואה רק את הרגליים שלה. במגפי החורף. אני מתקרבת ונעמדת לצד הנהג. היא נפלה, הוא אומר לי, בלי להפנות אליי את הראש.
הכוס החד־פעמית נשמטה כשנפלה, והיד שלה עדיין פתוחה. האצבעות פונות כלפי מעלה. לידה שלולית קפה שנשפכה על הכביש. אני עדיין לא רואה את הראש שלה כי הנהג רוכן עליה ומסתיר אותו. אני מתכופפת אליה. נדחפת ומזיזה אותו הצידה. הנשימות שלי מהירות, אני מרגישה את הדופק ברקות ואומרת לעצמי בראש: תנשמי, תנשמי, אבל אני לא מצליחה לשאוף אוויר. הכול קורה מהר כל כך.
העיניים שלה פקוחות, נעוצות בי בבהלה. נפלתי, היא אומרת בקול שכמעט איננו נשמע. היא מדברת, היא חיה, היא בהכרה. את יכולה לזוז? אני שואלת. היא לא זזה. הירך, היא אומרת, אני לא יכולה להזיז את הירך.
אני מזמין מגן דויד, הקול של הנהג מגיע מרחוק.
לא, אל תזמינו כלום, היא מדברת לאט – כל מילה מכאיבה לה, הנשימה שלה כבדה – אני תיכף אקום.
אני לוקחת בידי את כף ידה הפתוחה. היד שלה קרה ויבשה. היא לופתת את האצבעות שלי בחולשה. נתלית בי ברפיון. אני מסתכלת לה לתוך העיניים ואומרת, את לא קמה לשום מקום. את מחכה.
יש לי טיסה, היא אומרת ועוצמת את העיניים.
*
רחל שליטא היא סופרת, מחזאית ומתרגמת. לומדת באוניברסיטת תל אביב בחוג לתולדות האמנות. כתבה שני ספרים, אחיות אחיות (2015; זכה בפרס שרת התרבות), דובים ויער (2020), שתורגמו לצרפתית ויצאו לאור בפריז. ארבעה מחזות משלה עלו בפסטיבל תיאטרון בית לסין "פותחים מסך", פסטיבל תיאטרון קצר של "צוותא" ו"תיאטרונטו". סיפורים קצרים שכתבה התפרסמו בכתבי עת שונים בעברית ובאנגלית. הייתה מרצה לחינוך ולאומנות במדרשה לאומנות במכללת בית ברל. כיעום כותבת בעברית ומתרגמת מיידיש (בעיקר שירה).
**