גיתית דהן
חֲרָדָה אַחַת הָיְתָה לָךְ, חוּץ מֵהַמָּוֶת:
הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁבַּקַּנְיוֹן. וְכָל הָאֱמוּנָה בְּרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא עָזְרָה לְהַאֲמִין שֶׁנִּתָּן לְהַנִּיחַ רֶגֶל עַל עוֹלָם שֶׁנִּתַּק מִמֵּךְ הָלְאָה, רַגְלֵךְ הָאַחֶרֶת פּוֹנָה דְּרוֹם מַעֲרָבָה מִכָּאן אֶל מָקוֹם בַּזְּמַן בּוֹ הַקּוּסְקוּס אַוְרִירִי כֶּעָנָן וּמַדְרֵגוֹת אֵינָן נָעוֹת. אַי, סָבְתָא שֶׁלִּי, כַּמָּה בּוּשָׁה עוֹלָה לְזֵכֶר הַבּוּשָׁה שֶׁתָּקְפָה אוֹתִי כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי שִׁלְּחָה אוֹתִי לְחַפֵּשׂ אֶת כַּפְתּוֹר הָעֲצִירָה שֶׁיַּקְפִּיא אֶת הָעוֹלָם מִנּוּעַ לִכְבוֹד חֶרְדָּתֵךְ. כָּל בָּאֵי קַנְיוֹן יְכַתְּתוּ רַגְלַיִם בְּמַעֲלֵה וּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת הַמְסַחְרְרוֹת הָרְחוֹקוֹת כָּל כָּךְ זוֹ מִזּוֹ, הַמְסֻגָּלוֹת לָשֵׂאת אוֹתָם וְאוֹתָךְ, עַד שֶׁתַּאַזְרִי עֹז בְּלִבֵּךְ הָרוֹטֵט כְּמָנוֹעַ חָבוּי תַּחַת גֶּרֶם לְהַנִּיחַ עַל הַמַּלְבֵּן הַמְחֹרָץ שְׁתֵּי רַגְלַיִם כְּאוּבוֹת וְלֹא מְמֻשְׁמָעוֹת. לְכָל אַחַת מֵהֵן קֶצֶב מִשֶּׁלָּהּ שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לְקֶצֶב הַפְלָגַת הַמַּדְרֵגָה. לְפֶתַע עֵינַיִךְ נִפְעֲרוּ, פִּיךְ מֵפִיק אֶת הַשִּׁלּוּשׁ הַמָּאגִי: וּוִי לִי, וּוִי לִי, וּוִי לִי. מָתַי נִסְגְּרוּ שׁוּב בִּלְחִיצָה עַזָּה, חוֹרֶצֶת קְמָטִים סָבִיב לָאֲרֻבּוֹת? נִדְמֶה שֶׁפִסְפַסְתִּי אֶת הָרֶגַע.
*
גיתית דהן (1986). אישה, מזרחית, לסבית, משוררת, בסדר זה או אחר. מאסטרנטית לשעבר בחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. הוריה היגרו ממרוקו לישראל, והיא היגרה מרחובות לתל אביב לפני כשלוש שנים. חיה עם זוגתה ושני חתוליהן הי״ו במזרח העיר. שיריה הראשונים התפרסמו לא מכבר ב״עיתון 77" ובאנתולוגיה בגדות האפשר (הוצאת ”קתרזיס"). זוכרת ש"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (ויניקוט).
פדף להורדה