הַייבּוּן הוא סוגת כתיבה יפנית שפירושה "פרוזה של הייקו". היא קיימת בצורתה המוכרת כיום מסוף המאה ה־17. המונח "הייבון" מופיע לראשונה במכתב של מצואו באשו (1644–1694) משנת 1690. יומני המסע של באשו, ובעיקר "הדרך הצרה לאוקו" (תרגומו לעברית של יעקב רז פורסם בהוצאת חרגול ב־2006) נחשבים יצירות שכוננו את הסוגה, אם כי ניתן למצוא שילובים של פרוזה ושירה בספרות היפנית עוד הרבה קודם, למשל ב"ספר הכרית" של גברת סיי שונאגון (966–1017 בערך) שנכתב סביב שנת 1000 לספירה.

הסוגה משלבת, כאמור, פרוזה ושירה. המשורר יליד קנדה ברוּס רוֹס הגדיר הייבון כסוגה שעניינה "סיפור של התגלוּת" (A narrative of epiphany), כלומר כפרוזה שעניינה תהליכי נשמה שמוליכים לכתיבת שיר, או שנובעים מכתיבת שיר. אומנם ההתגלות מקופלת בצורה ברורה ותמציתית בשיר או בשירי ההייקו המשולבים בהייבון, אבל לעתים היא מומחשת וכמו נבנית כבר בפרוזה המובילה אליו, שהיא בעצמה פואטית, ולא מעוצבת כדיווח יבש על התרחשות. הפרוזה בהייבון כמו מודעת למקומה ליד השירה, והיא מתאימה עצמה לסביבה הפואטית בלשונה, בחסכנותה התיאורית ובתשומת הלב לפרטים ולניסוח. הדבר כמעט הכרחי כדי ליצור הרמוניה פנימית בטקסט.

​

הייבון הוא סוגה נפוצה בעולם הדובר אנגלית (יש כתבי עת המוקדשים רק לה) ובשנים האחרונות היא נכתבת אף בעברית. הסוגה פתוחה באופייה, אבל בהכללה אפשר לומר שמאפיינת אותה כתיבה לא בדיונית, כתיבה המבוססת על התנסויות אמיתיות בעולם. היא סוגה המורכבת מתנועה (פרוזה) ומעצירה (הייקו), ולכן מתאימה במיוחד להתרחשויות שיש בהן ממדים משולבים של התקדמות ושל השתהות, כמו מסע (הליכה בדרך ועצירה מול נוף) ותיאור של טיפול באדם חולה (שגרת מחלה לצד רגעים של קושי או של קרבה). התחושה העולה מהסוגה היא של "חשמל שירי" הנוכח גם לקראת השיר ואחרי השיר, ולא הבחנה ברורה בין שירה לבין פרוזה, כמקובל במערב ובספרות הישראלית.

​

חוליה מעניינת במיוחד בחיבור בין הפרוזה לשירה היא המרווח ביניהן. מרווח זה אמור להיות מרווח טעון, לא טריוויאלי. השיר והפרוזה אינם המשך ישיר זה של זה, וגם אינם מנותקים זה מזה. הפרוזה והשיר מקיימים יחסים של המשכיות ושל ניתוק, של רציפות ושל שונוּת, והקוראים מוזמנים להתחקות אחר התפנית הקטנה והטעונה שברווח הזה.

​

בקטעים המתורגמים המופיעים כאן ניתן למצוא דוגמאות להייבון של מסע – מסע קטן, עירוני, ביום שלג, ולסיפור קצר על טיפול ביצור שנתון במצוקה – במקרה זה בעל חיים. אפשר לראות בקלות כיצד הכתיבה הופכת מראות בָּנָליים – שלג בניו יורק, ביקור אצל הווטרינר – לרגעים דחוסים ומשמעותיים, שבהם רגעי ההתגלות צומחים מתוך רצפי זמן, רצפים שאף הם נחווים בתשומת לב רבה.