שירה של אלזה לסקר־שילר, "האהבה" (שנקרא בחלק ממופעיו גם על שם שורתו הראשונה, אולי כדי להבדילו משיר אחר שלה שזכה לאותה הכותרת) התפרסם בסוף אפריל 1910, לפני 111 שנה, בגיליון של כתב העת האקספרסיוניסטי "הסער" (Der Sturm), שמושבו בברלין. תוכנו המתעתע והרב־משמעי של השיר עומד בניגוד לכותרת השלמה "האהבה", המלווה בה"א הידיעה, המדגישה את תוקפה הכללי. המשוררת כמו רוקמת את שירה בידה האחת, תופרת מילותיה במחט אל עור הקורא, פוערת בו פצעים, בעוד בידה האחרת היא פורמת את החוטים שהיא עצמה ארגה, ומסמנת את תוואי קריסתו של השיר. הלב, בדומה לשיר, המבקש להתאחד עם גוף האהוב.ה/הקורא.ת (ובעברית נאלצתי להכריע), לחדור את מצע העור ולהיטמע במחזור הדם, מנחש את כשלונו הצפוי, את דבר-מותו. השאלה היחידה שנותרת תלויה באויר נוגעת לאתר קבורתו. התִהיה זו הבאר – פי התהום ממעשיות הילדים האפלות? היהיה זה הגן – שבניגוד לטבעו הדינמי, בשירה של לסקר־שילר פסק מלכת, התאבן? השתקפותה של המשוררת האוהבת שבה אליה מראי דמו של האהוב/הקורא. האחרון אינו אלא בבואה דוממת של הדרמה שמתחוללת בתוכה, הדרמה של האהבה, של השירה. האהבה, בהיותה תשוקה מכלה המרוסנת בצורות המבע של התרבות, בדומה לשירה הסבוכה במתווה הלשון, נידונה להתכלות. אך כליתה, רומזת לנו לסקר־שילר, תדשן את אדמת הגן, תעשיר את מי הבאר – ותהווה ודאי מצע לגידולן של אהבות חדשות, רבגוניות, של צורות מבע שיריות חדשות, אקספרסיוניסטיות ואחרות.