אליזבת' ג'נינגס (1926–2001) היא משוררת בריטית שפעלה לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים. היא פרסמה מספר רב של קבצי שירה, מסות וספרים על שירה ומשוררים, וכן חיבורים תאולוגיים. ג'נינגס הייתה קתולית אדוקה ורבים משיריה נטועים במחשבה הנוצרית ובסיפורי הברית החדשה. היא מבטאת בשיריה גם אהבה גדולה לחיים הדתיים וגם ספקנות עמוקה ומטרידה ביחס לאפשרות לאזן בין האמונה לבין החתירה לאושר ולאהבה עלי אדמות. ג'נינגס ראתה בעצמה ממשיכה של מסורת השירה הרומנטית האנגלית, ובהתאם לכך היא חיברה שירים שנותנים ביטוי מפורש ולא חידתי לרגשות של פליאה ושל כמיהה, של שמחה ושל צער. מסיבה זו כמה וכמה משיריה נדמים נאיביים, ורק בקריאה חוזרת ניתן לזהות את מה שמתחולל בהם: ניסיון לאחוז בעת ובעונה אחת הן במסתורין המטלטל של חיי הרגש והן ביופי ובנדיבות של המעשה השירי הישיר והבהיר. דבר דומה מוכר לקוראי שירת רחל או – לעיתים – לקוראי שיריה של אמילי דיקינסון.

​

שני השירים המופיעים כאן עוסקים באפשרות של דיבור או של השמעת קול אחרי שהדיבור פסק. בשיר הראשון ג'נינגס מציעה את גרסתה לסיפורו של לזרוס (אלעזר) שקם מן המתים. בפרק י"א של הבשורה על פי יוחנן מתואר מעשה ניסים שחולל ישו כאשר החיה את לזרוס, שכבר שהה ארבעה ימים בקברו. הפרק מרחיב ומתאר את האירועים שקדמו לנס ואת הסערה שהתחוללה בעקבותיו, אך אירוע התחייה עצמו מתואר בחסכנות רבה: "וַיֵּצֵא הַמֵּת וְיָדָיו וְרָגְלָיו כְּרוּכֹת בְּתַכְרִיכִין וּפָנָיו לוּטִים בְּסוּדָר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ הַתִּירוּ אֹתוֹ וְיֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ" (שם, פסוק 11). כפי שעושים לעיתים משוררים עבריים ביחס לסיפורי התנ"ך, ג'נינגס כותבת את שירה לאור פער שהיא מוצאת בסיפור המקורי. היא מבקשת להרחיב את תיאור האירוע, לדעת כיצד הגיבו מי שחזו בו, ובעיקר היא נדרשת לשאלה שבסיפור המקורי אין בכלל עיסוק בה: מה אמר לזרוס עם תחייתו? השאלה הזו עשויה להישמע כקוריוז, אך היא נושאת בחובה מטענים רגשיים ודתיים לרוב, כיוון שטמונה בה האפשרות להרהר בערכו ובחשיבותו של הדיבור למי שהדיבור כבר אבד לו. ברגע שדיבור אינו סתם תקשורת או פטפוט אלא הפרה של שתיקה עמוקה, צפות ועולות שאלות יסודיות: האם טוב לדבר? האם לא מוטב לשתוק? האם באמת יש לנו צורך בשיחה ובזולת? ואם נרצה לספר היכן היינו, כיצד נעשה זאת בלשון אנושית, שהיא כלי רווי שגגות ומגבלות? ומבחינה דתית עולות גם השאלות: האם הדיבור שלנו מופנה לבני אדם או לאל? האם האל שומע? וכיצד אפשר לסכם את תערובת ההודיה והתלונה שמתרוצצת בלב המאמינים כאשר הם מבינים שהאל יכול לטלטל אותם כרצונו, להמית ולהחיות, לרוקן ולמלא? השורה האחרונה של ג'נינגס מתייחסת לכל השאלות הללו בבת אחת, בשורה שהיא קומית וטרגית גם יחד.

​

השיר השני לקוח מתוך מחזור שירים שכתבה ג'נינגס אחרי מות אימה. זהו שיר פשוט שנפתח בשאלות כמעט ילדותיות. הדוברת מנסה להבין מהי האם מִשעה שמתה. ככל שהשיר נמשך, מתברר כי היא בעיקר מבקשת להבין היכן האם נותרה, היכן היא עוד חיה בעולם הזה. כאן השאלה איננה מה קורה לדיבור שחוזר לאחר השתיקה, אלא – לאן הדיבור מתגלגל משעה שהוא הולך ללא שוב, היכן נמצאים רמזים לקיומו או הדים שלו? ברקע השיר נמצאת האמונה בהתגלמות (אינקרנציה) של הרוח בחומר והאל באדם, שהיא אחד מיסודות התאולוגיה הנוצרית. ג'נינגס העידה מספר פעמים שבשירתה היא חותרת להתגלמות כזו של האלוהי בעולם הזה; כאן היא נותנת לכך ביטוי עדין בחיפושיה אחר התגלמותה של האם המתה בפעולותיהם של הגרון, של הנשימה, של הידיים ושל השַחרור. בסופו של דבר שני השירים מספקים הזדמנות לבחון היבט חשוב שהורישה המחשבה הדתית לתרבות האנושית בכללה: האמונה בכך שתוקפם של חיי האדם אינו פג, אלא מתעדכן, מתגלגל או מתחלף. 

נוסח השירים על פי: Elizabeth Jennings, The Collected Poems, edited by Emma Mason, Manchester: Carcanet, 2002