לבתי המתצפתת בלילות על הגבולות

אֲנִי מִצְטַעֶרֶת

זֶה נָפַל בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלָּךְ

וְלֹא הָיִיתִי שָׁם כְּדֵי לְנַחֵם אוֹתָךְ

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַחֲסֹךְ מִמֵּךְ אֶת זֶה

צָפִיתִי מְבֹעֶתֶת בַּמִּרְקָע, כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה

הָיִיתִי צְעָקָה, הָיִיתִי הַשְּׁתִיקָה

חִכִּיתִי שֶׁזֶּה יַפְסִיק. אֲנִי עֲדַיִן מְחַכָּה

קִוִּיתִי שֶׁאַתְּ בְּסֵדֶר, אֲנִי עֲדַיִן מְקַוָּה

אֲנִי דּוֹאֶגֶת אִם אַתְּ עֲיֵפָה אוֹ רְעֵבָה

וְלֹא הֵגַנְתִּי עָלַיִךְ מֵאָדָם וּמֵחַיָּה

וְלֹא בָּרוּר אִם אֲנִי אֵם טוֹבָה דַּיָּה

ולֹא הָיִיתִי שָׁם כְּדֵי לְנַחֵם

וֵאלֹהִים, מִזְּמַן לֹא מְרַחֵם.

*