תמרה חלוצי
פעם, מזמן, הם שיחקו ב"משחק הגלמודים". הם ישבו גב אל גב בגן השעשועים, אחרי שכבר השתעממו מהקרוסלה, קצת לפני שהערב ירד, והשמיים הרהיבו בחילופי הצבעים, נותנים להם תירוץ צבעוני לתלות בהם את מבטם. מַעְיָן שאלה אותו "אם היית יכול להביא לכאן מישהו כי היית חושב עליו חזק, היית אומר והוא היה מגיע – עם מי היית רוצה להיות כאן?"
"עם אבא שלי. הייתי רוצה שהוא ישחק איתי כדורגל", אוּרִי ענה.
בנערותם, באותו המקום, הם מצאו את עצמם באותו מצב אבל הפוך. הם הסתכלו זה לזו בעיניים, והפעם הוא שאל "מה את רואה?"
היא הובכה, אבל ענתה "גן".
היא לא תיארה לו את האדמה החומה הרטובה, ואת השדה הירוק-אדמדם שצמח עליה. דרך עיניו הדברים תמיד נראו יפים הרבה יותר מהמציאות. היא לא שאלה אותו מה הוא רואה. לא היה לה די זמן. ככה היא, מנסה לתפוס את הדברים לאט מדי, עד שלא תופסת אותם כלל. חברה שלו כבר קראה לו מרחוק. תמיד היה לו מקום אחר להיות בו.
ואולי היא פשוט יותר אהבה להקשיב לו מדבר משאהבה לדבר בעצמה. הזמן המשיך לעבור. הרגעים האלה, מעין הזדמנויות שרק בדיעבד התבררו לה ככאלו, היו חולפים על פניה, ועם הזמן נהיו יותר ויותר נדירים. היא והוא היו מנהלים אותן שיחות שוב ושוב, אבל לא מגיעים למקום משלהם, גם לא כשהיו חושבים חזק.
כשהייתה נערה השתתפה מעין בתערוכה שהוצגה בגלריה. זו לא הייתה בדיוק גלריה, אם לדייק, יותר חלל תצוגה שנועד לצעירים שסיימו אי-אלו קורסים באמנות, שהוכיחו את עצמם, פחות או יותר, כבעלי כישרון. אבל היא לא חשבה על זה ככה. עדיין לא היה לה די חוש ביקורת, לפחות לא לאמנות. היא הייתה בת חמש עשרה, בין התלמידות הבודדות שעברו אחרי שיעור אחד לכיתת ציור למתקדמים, מה שהפך אותה לאחת המציגות הכי צעירות בתערוכה. היא לא רצתה לבדוק אם היא באמת הכי קטנה שם, ובכל זאת הרגישה כאילו היא היחידה שיודעת שהתגלגלה לשם בטעות, וזה רק עניין של זמן עד שאחרים יעלו על זה. אולם אפשר שהכפיפות שבה הלכה, בזמן שאחרים סביבה זרחו מגאווה, הסגירה את חוסר התאמתה, ואולי גם העובדה שבמקרה שלהם, ההורים שלהם הגיעו לראות את כישרונם תלוי על הקיר, ובמקרה שלה, זו הייתה הפסיכולוגית שלה.
מעין הזמינה אותה וקיוותה בכל מאודה שתגיע, אבל פחדה שדווקא לכן זה לא יקרה. היא לא הייתה בטוחה מתי למדה את השיעור הזה, שברגע שמתבהר לה מה היא רוצה – הדבר הזה מתרחק ממנה. אולי רק העוצמה הגבוהה שליוותה את התקופה האומללה ההיא גרמה לדברים להיראות כך. היא חשבה שמתאים לאורי להציע פרשנות כזאת, אבל בעצמה לא הייתה בטוחה שזה נכון.
מכיוון שרצתה שהפסיכולוגית שלה תבוא, כשהזמינה אותה ניסתה להלביש על הקול שלה נימה אדישה. כבדרך אגב ציינה את התערוכה, כמו מתוך נימוס הניחה הזמנה על השולחן .
אבל הפסיכולוגית הגיעה. זה היה אחד המפגשים המצחיקים – כי רק לה מעין הייתה יכולה להגיד מה שרצתה בלי לשקול אלף פעם מה לומר, עד שכבר הייתה מתייאשת ולא אומרת כלום. אז אחרי ה"באת!" המופתע שזינק לה מהפה, מיד הופיע "את ממש נמוכה!" הפסיכולוגית צחקה ואמרה "מהסודות של הקליניקה".
לו הייתה משתפת בזה את אורי, הוא היה שואל: התאהבת פעם בפסיכולוגית שלך?
מצחיק אותה רק לחשוב על זה. כאילו חסרות צרות. אפשר להבין למה היה שואל את זה, הפסיכולוגית והוא היו האנשים היחידים על הפלנטה שמעין הייתה מדברת איתם. אבל העניין הוא שאת אורי היא לא הזמינה. היא סיפרה לו על התערוכה הזאת רק אחרי שכבר ירדה, השחילה כבדרך אגב "טוב, אתה ממילא לא אוהב אמנות פלסטית". אורי לא אמר לה כלום בתגובה, אבל הגבות שלו התרוממו. היא לא רצתה שידע שבין הטבע הדומם והמודלים המתחלפים, ציירה גם אותו. זה היה פורטרט שיצרה מתוך תצלום כיתתי, ובו הוא יושב ומיישיר מבט למצלמה כאילו אין כוח בעולם שיוכל להביס אותו.
לאחר שהתערוכה ירדה, הגיעה מעין לגלריה לאסוף את הציורים שלה. כבר הועלתה שם תערוכה חדשה, ותלמידים מבוגרים התיישבו בכיתות. חבל שבשום מקום אחר היא לא זכתה לראות מבוגרים ישובים על יד כַּן, מוכנים להקשיב לאדם מבוגר עוד יותר. היא שוטטה בין המסדרונות הריקים, בתקווה למצוא את האחראי לתערוכה. היה מוזר מאוד לראות את הכיתות ככה, כשיש בהן יותר לבן מקווי מתאר, כמו רישום לא גמור. בסוף היא נתקלה במשוטט אחר, עצבני למראה. היא שאלה אותו איפה נמצאים הציורים של התערוכה הקודמת. הוא כיוון אותה לחדר האחסון בקוצר רוח בולט. היא עלתה בעקבותיו לקומה העליונה. הוא סובב את המפתח ופתח את הדלת. ציורים שעד לפני יומיים נפרשו על פני שלוש קומות, נערמו בחדר אחד קטן וחשוך. הם נראו כמו תל עשוי שכבות של הריסות, רוחות וצללים. היא הדליקה את האור. הציורים התגלו מתוך חורבת סגנונות, והיה עליה לדוג את שלה. הוא אמר "רק תחזירי הכול למקום" ויצא.
מעין הרגישה כפולשת למרחב לא לה, אפילו שלא הבינה עד הסוף למה. הרי כבר ראתה את כל הציורים האלה, יותר מפעם אחת. החדר היה מחניק, וריח של שמן וטרפנטין עמד באוויר, ושל משהו נוסף שלא הצליחה לזהות, כאילו ישנו איזה מרכיב סודי הנכנס ליצירה שכל האמנים יודעים מהו, ורק היא פוסחת עליו מבלי לשים לב. היא הפכה את ערמות יצירות הפחם וצבעי השמן המרוחים, ותחושות עמומות של פחד ואחוות יוצרים גאו בה. כמויות של כישרון נדחסו שם במטר רבוע. היא לא הצליחה להתיק את המבט מתל היצירות. כתמים ומרקמים וחיתוכי נייר וקצוות מהודקים אלו אל אלו, יצירות שלעיתים הופרדו בקרטונים או ניילונים ולעיתים נשקו פנים אל פנים, ציור שמן אל ציור מים – כולם חגגו בערבוביה של צבע ומסגרות רופפות.
כשהלכה משם הביתה, נאלצה להסתובב עם אחד מציוריה הגדולים בידיים. בקושי הצליחה להחזיק בו, הוא דרש ממנה לפשק את ידיה, והיא נכשלה במציאת אחיזה נוחה מספיק. זה היה דיוקן של אישה יושבת בנינוחות על כיסא, לבושה שמלת קיץ פרחונית בצבעי שחור-לבן. היא קינאה בנינוחות המודל כבר בעת שציירה אותה, וברגעי נשיאת הציור קינאה בה פי כמה. התעכבה במבטה על עיניה העצומות. רצתה לעצום עיניים כמוה, לראות מה שהיא רואה.
את יתר הציורים הכניסה לתיק גדול שהביאה איתה, אותו תיק שאורי אמר עליו "זה נראה כאילו התיק הזה סוחב אותך". היא חשבה על כך, ולרגע לא הייתה בטוחה מה ניסה לומר כשאמר לה את זה. היא זוכרת שנעשתה אדומה וקיוותה שלא ישים לב. כשהלכה עם הציור בידיים, ניסתה לבדוק מי מאלו שעברו לידה מנסה להציץ ולפענח את הציור שהחזיקה – מבוגרים או אחרים בגיל שלה. מבוגרים, התברר לה די מהר. היא לא עניינה את בני גילה. ובעצם, כמו שאמרה לאורי, אלה לא היו אלא ניסיונות לפענח את מי שהחזיקה אותו. הוא אמר "זה אותו דבר", והם התווכחו. בסוף הוא אמר "אם כבר, לראות רק את הציור ולא להסתכל עלייך זה הכי גרוע שיכול להיות".
באותו לילה, כשהניחה את התיק הגדול לצד המיטה, עיניה נחו על הציור. החדר היה חשוך כמעט לגמרי, רק אלומת אור נכנסה מחריץ הדלת הפתוחה. ישבה על ברכיה לצד הציור, ומהזווית הזאת הוא נראה גדול אף יותר, כאילו היה בגובה בן אדם קטן. התחשק לה ללטף אותו, כאילו אם תעשה זאת, תתעורר האישה המצוירת לחיים. הרימה את ידיה באוויר לעברה, אבל עצרה בעד עצמה ועלתה למיטה. נשכבה וניסתה לתת לעיניים לנוח באמת, לאותת לשינה להגיע, אבל במקום זה בכתה.
הוויכוח ההוא לא נתן לה מנוח. אחרי שפלטה "אני לא מסכימה איתך" השתתקה. הוא ראה שיש לה עוד משהו לומר ותלה בה עיניים שואלות, אבל היא העמידה פנים שאין לה מה להגיד. ואז אחרי הוויכוח הזה, שבסופו של דבר קצת החמיא לה, הוא הצטרף לחבריו שחיכו לו במגרש.
מעין לא רצתה שוויכוחים כאלה יחזרו שוב ושוב, אבל עם הזמן גם למדה להכיר את מה שקורה לה כשהם נפגשים. ממש עצוב, חשבה, שאפשר לבלות כל כך הרבה זמן עם מישהו בלי לומר לו את מה שבאמת רוצים. כשנפגשו, מה שרצתה לומר לו התמוסס לשתיקה, ובמקום זה הייתה ממשיכה לצייר אותו. מחוץ לציוריה הלך ורחק ממנה.
שנות נעוריה הושלו ממנה, ועדיין הפסיכולוגית שלה הייתה זו שבפניה הצליחה להביע את שהרגישה בנשמתה. בפניה התוודתה על השתיקות, ועל הרצון העז "שיהיה איתי באמת". אז אמרה לה הפסיכולוגית משהו שכאב פגיעתו הותיר חותם בליבה: "אל תתחרטי על מה שעשית. תתחרטי על מה שלא". לקח לה עוד זמן רב להיתקל בהזדמנות, ולחוש את מוכנות נפשה מבשילה בה.
מעין מיעטה לראותו. היא הביטה בו מהצד, מרחוק, מוסיף להשתנות ולהתעצב לכדי מבוגר. הזמן פיסל אותו להינשא ולהיות לאב לילדה, בעוד ידיה שלה נותרו ריקות מטבעת נישואין ומילדים, אך לא מציורים.
בזמן אחר כל כך, באותו גן שעשועים – נפגשו שוב. ראתה אותו במקרה, אך לקח לה רגע לזהותו. הוא היה שקוע כולו במשחק כדורגל עם בתו, נותן לה לנצח כמה שרצתה. עדיין מתנשף, הוא התיישב לידה על הספסל. הוא הרגיש בטוח להפנות את הגב לבת שלו, ידע שמעין לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים, מופתעת תמידית מעצם קיומה.
לרגע המבט של שניהם נתלה בשמיים, כאילו יוכלו כך למשוך את הערב לרדת, לצבוע אחרת את כל זה. הוא חייך אליה: "אם היית יכולה להביא לכאן מישהו, סתם ככה כי היית חושבת עליו חזק, היית אומרת והוא היה מגיע – עם היית רוצה להיות כאן?"
"נראה לי שזה ברור", היא אמרה.
הוא ליטף את ראשה, והיא נלחצה מאוד, כי כשהוא התקרב לפנים שלה, הילדה נעלמה לה.
"תגידי".
בעבר הייתה מתמלאת פחד שאם תאמר משהו, תתחרט. בעבר אולי הייתה משתתקת. אבל הפעם הרגישה בכובד משקלן של כל ההזדמנויות שהוחמצו, וממילא כבר מאוחר מדי בשבילה, ואפשר שילדתו כבר סימנה אותו כשייך לאחרת. ובכל זאת לא יכלה לשאת את המחשבה ששוב תנצור את לשונה.
"אני רוצה להיות כאן איתך", היא אמרה בשקט, כמעט בלחישה. "שתקרא לי ואני אבוא".
אבל אשתו קראה לו, והיה נדמה לה שאת דבריה כבר לא שמע.
כשחזרה הביתה הניחה עיניה על ציור של שלושתם – אורי, אשתו והבת שלהם – שתלוי על הקיר מעל הטלוויזיה, מעלה אבק אפילו יותר ממנה. היא ניסתה להביט בדברים כמו שהם: גבר, אישה, ילדה. אני עצמי לכדתי את האושר שלהם, חשבה. עיניה נעשו לחות. היא התעכבה על הקווים שהתלכדו לכדי פניו. איך זה שהוא תמיד נראה נער בעיניה, הוא מהאנשים שהזמן משאיר כשהיו, שוכח אותם מאחור. שלושת זוגות העיניים ננעצו בה, המבט הקפוא שלהם עשה לה בחילה. היא כמעט הפנתה את הראש, אבל נעצרה שוב על פניו. כן, הוא נראה אותו דבר. כמו בפורטרט ההוא שלו שציירה. אולי רק פחות מאושר.
header.all-comments