הספרנית יודעת
- נתי קורן
- 24 ביולי 2024
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 2 באוג׳ 2024
נתי קורן
זכרתי שקראתי היכנשהו כי המקום הטוב ביותר להחביא בו עלה הוא היער. ספר החול, חורחה לואיס בורחס.
היא הקישה כמה הקשות על מקלדת המחשב, קצובות כתקתוקו של שעון, ואז נשאה את עיניה מן המסך ונעצה בו מבט שכמו ביקש לחדור דרך עיניו היישר אל מוחו.
לרגע היה נדמה לו כי הוא מבחין באיזושהי עקמומיות בקצות שפתיה החשוקות. "זה בטח הדבר הכי קרוב לחיוך שהיא מסוגלת להפיק", חשב. במחשבה שנייה הרהר שייתכן שרק דמיין זאת, כי כעת פנתה אליו בדרכה הרגילה, הרשמית והצוננת, שחש בה תמיד, מבעד לקרירות, בנימה דקה של לעג. "בפעם הבאה אתה יכול פשוט לשלשל את הספר לתיבת ההחזרות שבכניסה".
"כן, אני יודע", גמגם, "ממילא נכנסתי לקחת ספר, אז..."
היא הוסיפה להתבונן בו בעיניים מצומצמות קמעה, בוחנות, אולי משתוממות, שפתיה שוב ישרות וחתומות.
מישהו השתעל באולם הקריאה. היא הסבה את גופה באחת בכיוון הרעש, ועיניה הצטמצמו לכדי חריצים. היא נותרה דרוכה כמה שניות, מאזינה כאורבת, ואז שבה והפנתה את מבטה אליו.
"נהנית מהספר?" הפתיעה אותו בשאלה בטרם הספיק לעזוב וללכת לכיוון מדפי הספרים.
"אהה... כן, ספר די טוב", ענה בלי חשק. "האמת שהספר היה נהדר, אבל מה כבר יש לי לומר לה?" חשב לעצמו.
"אם אהבת אותו, אני יכולה להמליץ לך על כמה ספרים דומים שאולי ימצאו חן בעיניך", בישרה לו בנוקשות שלא הלמה את הנדיבות שבהצעתה.
"אהה, תודה, כרגע אין צורך, תודה", הנהן בראשו בתקווה לנתק את השיחה הכפויה. "מה היא רוצה ממני?" התרגז בליבו, "מה היא, מוכרת בסטימצקי?"
שוב עלה קול שיעול ממעמקי האולם. מהיר כברק ניסוט לשם מבטה. היא זקרה מעט את סנטרה ואז אחזה אותו עווית, כאילו ביקשה להצליף בשוט בלתי נראה שהיה קשור בזיפי זקנה. "אפשר לשמור על השקט בבקשה?" שיגרה את קולה המתגרה אל חלל הספרייה.
"הזקנה העצבנית הזאת!" נאנח בליבו.
"אתה תמיד מבלה כאן כל כך הרבה זמן בשוטטות בין המדפים. אתה צריך אולי הדרכה בשימוש בתוכנת החיפוש? אני אשמח להסביר לך". היא נשמעה לו יותר כמתלוננת מאשר מסבירת פנים.
הוא נדלק בשנייה. "מתברר שהיא עוקבת אחריי. ממש מפריע לה שאני מבלה את זמני בספרייה. תוקעת את האף המעוקם שלה. הרי יש כאלו שיושבים כאן שעות. פשוט לא ייאמן!" התאמץ לשלהב קהל מתגודדים דמיוני. "אני יודע להשתמש בתוכנה, תודה", ענה ביבושת.
כעת התפוצצה שרשרת שלמה של שיעולים באולם.
שוב הפנתה ממנו את מבטה אל מקור ההפרעה – סטודנט צנום שהתפתל ליד אחד השולחנות. הפעם לא הצליח לבלום את שיעולו. וכמו שיקרה במצבים כאלו, דווקא העובדה שכבש אותו פעמיים קודם לכן גרמה לכך שעכשיו התפרץ השיעול ביתר עוז. הסטודנט ממש השתנק ונחנק ופיזר רסיסי רוק לכל עבר.
"סלח לי רגע", ספק התנצלה-ספק דרשה הזקנה, עזבה אותו ופנתה בצעדים תקיפים ונמרצים בכיוון המשתעל. היא נעמדה מאחוריו, רכנה אל עורפו המרקד והרעימה בקולה "אדוני, כאן זו ספרייה, אם לא אכפת לך! אנשים באים הנה בשביל לקרוא, בשביל להתרכז, לא בשביל לחזור הביתה עם קדחת. בכל הכבוד, אם אינך יכול להתאפק – צא בבקשה למבואה!" הצעיר הנכלם נבהל, התרומם איכשהו ממקומו, כשל כמה צעדים והתקפל בשיעול שכמו קרע את ריאותיו, ואז הזדקף ונמלט בריצה החוצה. הספרנית עקבה אחריו במבטה, ידיה על מותניה.
בטרם תספיק להיזכר בו חמק גם הוא אל בין מדפי הספרים והסתתר שעה קלה באחת הפינות, קרוב לקיר האחורי. חמתו בערה בו, הוא ממש הרגיש שהוא עומד להתפוצץ. "חתיכת בת אלף! ממש מכשפה!" סינן חרישית מבעד לשיניו, "וזאת לא הפעם הראשונה. מה היא רוצה ממני?! עוקבת אחרי, מתערבת בענייניי. נמאס לי ממנה ומהספרייה המחורבנת הזאת". ופתאום גמלה בליבו החלטה. "חכי, חכי, את כבר תראי מה זה רעש, לא תאמיני מה זה בלגן!"
הוא ניגש לאחד המדפים ונטל ממנו ספר עבה למדי בכריכה קשה, חזר לדלפק ההשאלה והניח עליו את הספר.
הספרנית הזקנה זקפה את גבותיה ושלחה בו מבט תמה: "אתה רוצה לשאול את זה?!"
"כן", ענה ולא הצליח להתאפק מלהוסיף בהתרסה, "מה יש?"
הספרנית לא התרשמה, וברוב חוצפתה המשיכה לחקור אותו: "אתה קורא גרמנית?"
לרגע אחזה בו בהלה. כריכת הספר הייתה ישנה ומהוהה והאותיות המוטבעות בה היו דהויות. כעת הבחין שמה שחשב לאנגלית הייתה בעצם גרמנית. אבל, מאחר שהיה כבר מוצף באדרנלין, התעשת בין רגע וענה לה בנימוס "נָטוּרְלִישׁ, אִיךְ הָבֵּה דּוֹיְטְשׁ אִין דִי אוּנִיוֵרְסִיטֵט גֶּלֵרְנְט".
"אַן דֵר אוּנִיוֵרְסִיטֵט", תיקנה אותו הנאצית בנימה נעלבת, לטשה שוב עיניים בספר והוסיפה "אֵנְצִיקְלוֹפֶּדִי דֵר אִידֶאֵן, רֶלָטִיוִיטֵטְסתִאוֹרִי בִּיס אוּנְהַיְמְלִיךְ? לא חבל לסחוב את כל הכובד הזה הביתה? פשוט תצלם את הערך שאתה צריך. יש סורקים ומכונות צילום במרתף, אתה יודע ..."
"יש כאן הרבה ערכים שאני מתכוון לקרוא, ובכלל זה גם מתאים לי לתרגול הגרמנית", ענה והסתכל לה ישר בעיניים.
"טוב", הפטירה והזינה את ההשאלה במערכת. "אתה יודע מה אומרים על רעיונות?" שאלה כבדרך אגב, ממוקדת במסך שמולה.
הוא נטל את הספר: "מה?"
"הם עלולים להיות מסוכנים!" מלמלה כמו לעצמה.
הוא הסב אליה את גבו ופנה לצאת מן הספרייה. בדרכו חשב לעצמו "אין לך מושג עד כמה..."
***
הוא לא בזבז זמן. מיד כשהגיע הביתה התחיל לעבוד. פתח את הספר, דפדף בו והעביר כרבע מהעמודים. בעזרת סכין יפנית חתך, סמוך לשדרת הספר, גומחה מלבנית ארוכה שעומקה הגיע עד לרבע הספר האחרון. מרח את שולי הגומחה בדבק כדי למנוע את חשיפתה. לאחר שיבש הדבק, טמן בחלל שנוצר חתיכת לבנת חבלה ונפץ שפילח בסיום התרגולת האחרונה במילואים. למחרת קנה בעיר שכנה טיימר אלקטרוני זול וחיבר אותו לנפץ.
נותר רק לכוון את מועד ההפעלה, ולאחר מכן להדביק את הדפים המכסים על הגומחה. בתחילה חשב שרצוי לקבוע תאריך מרוחק, אבל חשש שמישהו יבקש לעיין באנציקלופדיה ויגלה את המטען. גם לא ידע אם המכשפה עובדת בימים אחרים בשבוע. יותר מאשר לגרום הרס היה לו חשוב שתהיה נוכחת בשעת הפיצוץ. הוא החליט לתזמן לחצי שעה לפני סגירת הספרייה. כך תיוותר לו שהות לשוטט בין המדפים כהרגלו מבלי לעורר חשד, וגם יוכל לעזוב זמן רב לפני האירוע. הנזק היה אמור להיות גדול מספיק כדי שלא יוכלו לקבוע איזה ספר גרם לפיצוץ ולהצליב את המידע עם רשומות ההשאלה.
***
בחלוף שבוע התייצב בספרייה בשעה היעודה. הוא היה מרוצה לגלות את הספרנית הזקנה במקומה ליד הדלפק. הוא ניגש והניח עליו את הספר. הספרנית נדה לו בראשה ועדכנה את ההחזרה, ואז קמה ממקומה ואמרה לו "בחור צעיר, רציתי להחליף איתך כמה מילים באיזה עניין. המתן בבקשה". היא אחזה בכרך הכבד בשתי ידיה, נשאה אותו אל אזור מדפי הספרים ונעלמה.
ליבו החל להלום בפראות והחששות דהרו בתוך ראשו: מה היא רוצה? היא חושדת במשהו? הולכים לקפוץ עלי אנשי ביטחון? למה לא הניחה את הספר בעגלת המיון אלא ניגשה מיד להשיבו למקומו? רק שלא תתחיל לדפדף בו ולבדוק אותו ותגלה את המטען.
כעבור כמה דקות שבה הספרנית, עוטה את חיוכה הקלוש והחמוץ.
"רצית לדבר איתי על משהו?" היתמם.
"אהה כן, סליחה על ההמתנה, הייתה לנו חצי משרה פנויה במיון ספרים וחשבתי להציע לך לעבוד אצלנו. אבל לצערי הודיעו לי כעת שזה כבר לא רלוונטי".
"תודה", השיב בקורקטיות מחויכת, "בכל מקרה לא הייתי מעוניין, תודה שחשבת עליי".
הוא עזב אותה מיד, לפני שתתחיל איזה עניין אחר. הסתובב בין כונניות הספרים לא יותר ולא פחות משנהג להשתהות בכל ביקור קודם. "בעצם", חשב, "זו הפעם האחרונה שאני שואל כאן ספרים, לפחות בעתיד הנראה לעין. כדאי שאבחר ספר שאני ממש רוצה לקרוא, ואולי גם לשמור". לבסוף שלף ספר מאחד המדפים וחזר אל דלפק ההשאלה.
הספרנית הזקנה הביטה בספר שבחר. היא הצמידה את כפות ידיה זו לזו, משכה בכתפיה והתמוגגה "או, 'נפשות מתות', איזה ספר נהדר! בדיוק עליו התכוונתי להמליץ לך בשבוע שעבר".
הוא לא אמר דבר, רק נד לה בראשו, נטל את הספר ויצא מהספרייה. הוא עשה את דרכו במהירות אל מגרש החנייה. משסגר אחריו את דלת המכונית, הניח את הספר על ברכיו ונשם לרווחה. היה בדעתו לעזוב את המקום, אבל לא להתרחק יותר מדי, ולהמתין בטווח שמיעה לשעת סגירת הספרייה. הוא באמת לא הספיק להתרחק הרבה, ופתאום אירע פיצוץ.
***
כשיצאה מטווח ראייתו ונבלעה בין מדפי הספרים, הניחה הספרנית את האנציקלופדיה של הרעיונות על שולחן קטן. היא דפדפה בספר, הבחינה בדפים המודבקים, הפרידה אותם וגילתה את המטען. היא נענעה בראשה תוך שהיא מהמהמת לעצמה, כאילו ביקשה לבטא שצפתה את כל העניין מראש. היא כיוונה מחדש את הטיימר, וכשסיימה נטלה בזריזות ספר שכבר נח על השולחן. פתחה אותו. גם בו הייתה חצובה גומחה. היא שלפה את לבנת החבלה והטיימר ודחסה אותם אל תוך הספר החדש. לאחר מכן השיבה במהירות את שני הספרים למקומם על גבי המדפים.
לאחר שיצא מהספרייה, היא עזבה את דלפק ההשאלה וניגשה אל החלון. היא ניצבה דוממת, מביטה בכיוון מגרש החנייה. היא לא זעה גם כאשר נשמע רעם חזק, ועשן שחור החל להיתמר מרחוב סמוך. אז חזרה בשלווה לעבודתה.
הספרנית שלנו הייתה ספרנית ותיקה, אולי הוותיקה מכולן. כל כך הרבה שנים עבדה בתור ספרנית. אולי אפשר לתלות בכך את הדבר – הרי אין חכם כבעל ניסיון. אולי אפשר להסבירו בכך שהייתה אישה אינטליגנטית, נבונה ובעלת זיכרון פנומנלי. ואולי פשוט הייתה מקצועית ומסורה לעבודתה – מה שקוראים "ספרנית בנשמה". בכל אופן, אף היא עצמה התקשתה להסביר את התכונה הזאת שלה, שהבשילה אצלה ברבות הימים. אותה יכולת, ספרותית, אם תרצו, שכדוגמתה מוצאים רק בסיפורים – טרזן שהצליח ללמוד אנגלית מן הספרים שנשתמרו בבקתת הוריו בלב הג'ונגל; ון ברלה שעלה בידו לגדל צבעוני שחור מהכלאת זנים בהירים; הקופים שגישרו בגופם מעל הנהר, אוחזים ידיים, למען דוליטל ובני לווייתו. כוח-על מופלא ככישרון הגשמת משאלות של שד הכלוא בבקבוק. כישוף של מכשפות ממש. ואפילו שהספרייה מנתה מאות אלפי ספרים, ועברו בשעריה מאות אנשים בכל יום, די היה לה להביט בעיניו של אדם ולבחון את גיליון שאילת הספרים שלו כדי שתוכל לדעת בוודאות איזה ספר יבחר לו מן המדפים, עוד בטרם ידע זאת אפילו הוא עצמו.