מור לוריה-וינברגר
בשעה 11:00 פקחתי עין אחת אל החשכה והקשבתי. כן, ללא ספק, זו הייתה שוב לונה, הכלבה של השכנים. פקחתי גם את העין השנייה לאט, התגלגלתי על הצד והקשבתי לרגע. נביחותיה של הכלבה הדהדו מעל החצר של משפחת לוי, קולה גבוה וחזק משל כלבים אחרים, צורמני וזועם. הוא תמיד מזכיר לי את זעקתו הריקה של תינוק שבוכה לא משום שהוא זקוק לעזרה, אלא כי הוא דורש פינוק, יללה חיוורת, מציקה, במנעד שמעורר זעם ולא חמלה. עשו שזה יפסיק. בסדר, אני באה, רק שהקול הזה יפסיק. ככה גם נובחת הכלבה לונה, נביחות חסרות מהות, נביחות-נדנוד של כלבה קטנה ומשועממת, מסורקת ורחוצה למשעי, מבטיחותה של חצרה הגובלת בגינה ציבורית.
קמתי מהמיטה ונאנחתי. לונה מסוגלת לנבוח ללא הפסקה במשך זמן רב, ובעוד אני מתעוררת מיד, בעלי הבית – משפחת לוי – ישנים שנת ישרים ולא מוטרדים מההמולה הבלתי נגמרת של עצביה הרעועים של לונה. אולי הם פשוט יותר סתגלנים ממני: בזמן שאני נאנחת, מסתובבת, מתעוררת ומקללת, משפחת לוי סיגלה לעצמה את היכולת המופלאה להתעלם מקולה של לונה כאילו אינו קיים, ולכן אין דבר שמפריע להם לישון.
בפעם הראשונה שהיא העירה אותי, הייתי בטוחה שמשהו נורא קרה. חשבתי על חדירת מחבלים (בגבעתיים? הייתי צריכה לדעת שזו לא יותר מגחמה), פריצת גנבים, נפילת טילים, מטאוריטים, גופרית, יום הדין. הנביחות היו כבדות, מלאות מרץ, עוצמה ודחיפות – נביחות של כלבה שמוכנה להעמיד את עצמה כחוצץ בין כל איום לבין משפחתה, גיבורה בעיני עצמה. אבל אחרי שהתעוררתי מספיק ופתחתי את החלון לבדוק מדוע היא נובחת, הבנתי – ברגע הראשון בהקלה גדולה – ששום דבר אפוקליפטי לא התרחש על סף דלתנו המשותפת. לונה פשוט נבחה.
במהלך השבועות הבאים ראיתי אותה נובחת על ילדים בגינה, על ציפורים על העצים, על שקית שהתעופפה ליד הכניסה, על עלה. ראיתי אותה נובחת על הדוור שדחס מכתב לתיבה בצד השני של הבניין, על שליח וולט שהביא אוכל למשפחתה, על השתקפותה בחלון הפונה לגינה. היא נבחה באמצע הלילה, נביחות ארוכות, נמוכות, חודרניות כמו אזעקת רכב מצרצרת בלילה חשוך. היא נבחה גם במהלך היום, בקרשנדו, ללא התחשבות בעצביהם של השכנים. באחד הימים, ללא סיבה אמיתית, היא פרצה בסדרת נביחות א-סינכרוניות, בין ג׳ז לשוסטקוביץ', אך ללא ההשראה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתפתיתי לרדת למטה ולחבוט בה במשהו, כל דבר – אבן, מקל, מראה. רק שתשתוק כבר, אלוהים, רק שתשתוק.
אם הייתם רואים אותה ברחוב, לא הייתם מבינים על מה המהומה. כלבה בינונית בגודלה, לא עצבנית ולא רגועה. לא היה אפשרי ללטף אותה, אך היא גם לא הייתה נושכת. לפחות בחוץ, תחת העצים, היא תמיד נראתה כעוד כלבה רגילה. אבל בתוך חצר הבית, בעיקר בלילות, היא הפכה למטרד אמיתי.
עם משפחת לוי לא החלפתי יותר מכמה מילים. הם היו שונים מאיתנו בכל מובן, בכל צורה. על הדלת שלנו היו סטיקרים מסוג אחד, ועל שלהם בדיוק להפך. אחת המשפחות הדליקה נרות, השנייה אכלה חזיר. באחד הבתים דיברו עברית ובשני לא. חיינו זה לצד זה שנים רבות בלי למצוא שפה משותפת. לא מתוך כוונה רעה, לא בזנו להם ולא שנאנו אותם, הם פשוט לא היו אנחנו, ואנחנו לא היינו הם. אילולא הכלבה לא הייתי עושה יותר מלנוד בראשי אם הייתי נתקלת בהם ברחוב, אבל עכשיו העזתי כמה פעמים וניסיתי לומר משהו על הכלבה.
״היא כלבה כנענית", אמרה הגברת לוי, מושכת בכתפיה. ״הם כלבי שמירה, ככה הם".
ואת, חשבתי לעצמי, כלבתא. אבל לא אמרתי שום דבר, קצת פחדתי מהאישה הגבוהה, החסונה, שכל כך זרה לי. ולכן הכלבה המשיכה לנבוח, ואני המשכתי להתעורר.
בלילות חלמתי על נקמה. לא נקמה מוגזמת, ניסיתי להגדיר גבולות. לא מוות מחריד ואלים ודם בכל פינה. לא, יותר נקמות קטנות, מדודות. דמיינתי שהביוב עולה בדירה שלהם, והם טובעים בחמישים סנטימטר של מי שפכים. שהמראה בסלון נופלת פתאום, בבת אחת וללא התראה, ומתרסקת למיליון רסיסים על הרצפה. שהגינה מוצפת במקקים שחורים, פריכים ומעופפים, ושהם נאלצים לסגור במהירות את החלונות והדלתות, ולבסוף גם לונה נאלצת להיכנס פנימה, נובחת להם על סף דלת חדר השינה.
מובן ששום דבר מזה לא קרה, ואני המשכתי להתעורר לילה-לילה.
אולי אקנה רעל, חשבתי בלילה אחד, בייאוש. אולי אחכה עד חצות ואצא עם פיסת בשר טרייה, סטייק מדמם או חתיכת כבד, משהו שהשריתי בציאניד או סטריכנין, או קוטל עשבים. אזרוק את זה לגינה ואחכה. אבל הפחד להיתפס היה גדול מהכעס על הנביחות. בעיקר פחדתי שלונה, באינסטינקט של חיה, תחוש שמשהו לא בסדר ולא תאכל את הבשר המורעל. במקום זאת היא תנבח ותנבח, ולשם שינוי משפחת לוי תתעורר, אור יעלה בחלונות, יישאלו שאלות, וגברת לוי החסונה תדרוש גם תשובות.
כך המשכנו כמה חודשים. קול נביחותיה של לונה ניקד את לילותיי כמו דפיקות שעון מטוטלת בחשכה, ואני תכננתי תוכניות יותר ויותר אלימות ופנטסטיות כדי להיפטר מהמטרד.
עד שלילה אחד התעוררתי ושמעתי משהו חדש. פקחתי עין אחת, הקשבתי לרגע וקפאתי. לא נביחות עלו מהחצר ליד, אלא יללות. יללות גבוהות, חדות, ארוכות, לא בקול אחד אלא במגוון קולות. קמתי מיד ופתחתי את החלון. מתחתיי, בגינה של משפחת לוי, עמדה לונה דרוכה, עיניה פקוחות באימה. שוב נשמעו יללות, הפעם כהרמוניה של קולות, עולים כמקהלת חצות לא צפויה ולא מובנת. הבטתי בלונה והיא הביטה בי. מה שזה לא היה, זה היה חדש לשתינו באותה מידה. ושוב, הפעם קרוב יותר, יללה.
ממקום עומדי על יד החלון ראיתי את הצללית הראשונה. היא לא נכנסה לחצר הבניין, אלא נותרה בגבולות הגינה. גודלה היה כשל כלב גדול, צללית ברורה שהרימה ראש והשמיעה קול שנשמע כמו שילוב של קללה ונהייה. בזעזוע קל זיהיתי תן, בהיר עיניים ורציני, ואחריו הופיעו תנים נוספים. עיניהם הביטו בנו בחשכה, חדות וברורות, ללא שמץ של אמפתיה. לונה החלה לנבוח בכל כוחה, אני הדלקתי את האור. תנים לא אמורים להיות מסוכנים, הם בדרך כלל מחוסנים, נמנעים מקרבת אנשים, ונעים כצללים ברחובות הריקים. אבל הלהקה הזו הייתה שונה, פראית ורעה. עיניהם הדבשיות והרציניות, לא עיניהן של חיות רגילות, בישרו שהגיעו לכאן מסיבה לא טובה.
לונה נבחה, קולה התעמעם ונעלם, וגווני הנדנוד דהו ברחבי החצר. הפעם היא ניסתה באמת לעמוד על שלה, להזהיר, להציל, לבקש עזרה. דרך החלון ראיתי את התן שמביט בה. לונה הייתה קשורה לעץ, שרשרת מחוברת לקולר שלה, התן הבין וראה. סביבו נע קהל רב של צללים כהים, והם נשמעו לי חורשי רעה, שיניים חשופות ועיניים פעורות. הם טיפסו על הגדר, נדחקו בין הקורות ומצאו דרכם גם לתוך הבניין. שמעתי את ציפורניהם הנוקשות על המרצפות. הם באים, ידעתי, אל כולנו, לא רק אל השכנים, הם באים. מאוחר מדי לקרוא לעזרה, אין מי שיבוא גם אם אקרא. הם היו כאן, על הדלת, על הדשא של השכנים, השיניים שלהם חשופות, עיניים רושפות, מוכנים.
ולונה נבחה.
לונה נבחה.
Comments