זוהר בן יאיר
משלא ענית לטלפון הנחתי שאתה מדמם בחלקו האחורי של אמבולנס נוסע, פרמדיקים בעלי ידיים יציבות לוחצים על החורים שבגופך. הם אלו שהותירו מאחור את הטלפון הנייד שלך, מצלצל, רוטט, כבוי, זרוק על הכביש היכן שמצאו אותך, ובאותה המידה ייתכן שכבר היית בבית, ולא שמת לב שהתקשרתי.
על המרקע נראו שוטרים שלופי נשק מחפשים את היורה בכל המרפסות ברחוב ריינס, ואזרחים מבוהלים ועיתונאים חדורי מטרה דולקים אחריהם במצלמות שלופות. תשע פעמים התקשרתי וקולך לא ענה לי מן העבר השני. השעה הייתה מאוחרת והיה עליי לנסוע לירושלים. האפשרות של מותך נותרה תלויה באוויר.
חושך ירד על ארץ ישראל ונהגיה הדליקו את פנסי רכבם. ברדיו דווח כי טרם נתפס היורה, אז נהגתי בזהירות וקיוויתי שאתה נוהג בזהירות גם כן, היכן שלא תהיה הלילה. במקביל אליי, בנתיב הימני, נסעה מונית במהירות שקולה, שלא כדרכן של מוניות. האם אתה פצוע? מת? מי יודיע לי?
פתאום היינו לבדנו על הכביש, המונית ואני, תחומות משמאל בצלע הר ומימין בחושך שכיסה את העמק, או את השדות או את הים התיכון, לא זוכרת, כל דבר היה יכול להיות שם בעצם, ממתין לאור היום שיוליד אותו. נסענו לאט, היא נצמדה אליי, מדי פעם גופינו כמעט נשקו זה לזה. חשבתי לסמן לה באורות הקדמיים, כמעט הושטתי אצבע, אך אז עלתה בת קול מן הרדיו: "נמצאה גופתו של נהג מונית". בת לווייתי האיצה ונעלמה מן העין, ובמקביל החלה שירת הסירנות. ניסיתי להאיץ גם כן, אולם נזכרתי עד כמה הרכב מתקשה בעליות. מתוך החושך החלו לצוץ עוד ועוד ניידות משטרה מייללות שמילאו את המראה האחורית באורות כחולים. ידעתי שהם טעו בזיהוי, אבל פחדתי שהם לא יכירו בטעותם לפני שיירו בי למוות.
בניסיון לבלבל את רודפיי ביצעתי פנייה חדה שמאלה. שם, בשולי הדרך, חנתה המונית, עשן עולה ממכסה המנוע שלה. חלפתי על פניה במהירות והצצתי שוב במראה האחורית; בינתיים נראה שהם איבדו אותי. הגברתי את הרדיו.
"הוא המשיך במנוסתו, אולם בשלב מסוים הבין שהמונית תהיה לו למכשול והחליט לנטוש אותה בקרבת מקום".
קולו של מסוק נשמע ממרום. סטיתי מהכביש הראשי אל שביל עפר. אבנים קטנות טלטלו את הרכב ותא הכפפות נפתח, אולם לא האטתי עד שמצאתי את עצמי נוסעת בתוך חורשה. רק אור הפנסים חשף חלקים מהדרך לפניי, וכל השאר היה חשוך ונסתר. כיביתי את האור כדי שהמסוק לא יגלה אותי, חייגתי אליך שוב אבל לא ענית. כשהעצים היו צפופים וצמרותיהם הסתירו את השמיים, הרשיתי לעצמי לעצור ולהאזין שוב לרדיו. ידעתי שבשום פנים אסור לי לתת להם לתפוס אותי, כי בעבור כל הפשעים שביצעתי אני אלך לכלא להרבה מאוד זמן, אם לא אוצא להורג על המקום.
יצאתי מהרכב, ולאחר שהסוויתי אותו בעלים ובענפים חיפשתי נקודה שבה האדמה רכה מספיק כדי לחפור. בידיים חשופות עקרתי רגבי אדמה עד שנוצר עבורי מקום להעביר בו את הלילה. ירדתי אל תוך הבור וכיסיתי את עצמי באדמה. הלוואי שתענה לטלפון, הלוואי שאתה חי. עד אור הבוקר שכבתי במיטת העפר שלי, מדמיינת את כוחות הביטחון מחפשים אחריי עם פנסים וכלבי צייד, מדמיינת אותך שוכב על מיטת ניתוח בבית החולים, הצבע אוזל מפניך. לא בהכרח מתים בפיגוע, אפשר גם להיפצע, אפילו קשה, לאו דווקא למות. שנתי המועטה הייתה שזורה בסיוטים, זרועותיי נהפכו למכונות ירייה, גופך המחורר, אף פרמדיק לא מגיע לסתום את החורים באצבעותיו. לא ידעתי שנרדמתי עד שהתעוררתי.
כשהשמש החלה לעלות הוצאתי מכיסי את הטלפון הנייד ונכנסתי לאתרי החדשות לקרוא מבזקים. כל האתרים דיווחו כי טרם נתפסתי; נשמתי לרווחה וטיפסתי מן הבור. מצאתי שאני רעבה אז אכלתי חטיף אנרגיה שהיה לי בתיק. לאחר הסעודה קברתי את העטיפה בבור וחיפשתי את הרכב המוסווה. נעלתי את עצמי בתא המטען ונרדמתי שוב. כשהתעוררתי לא זכרתי אף חלום. הדלקתי את הרדיו.
"האדמה לא בלעה אותו, אנחנו פשוט מחפשים מחבל שהוא חתול רחוב. הקושי העיקרי לאתר אותו נובע מהעובדה שיש לו אישיות מאוד מורכבת. אין לו דפוסי התנהגות קבועים, הוא יודע להסתגל לחיים רחוק מהכפר ונוהג להיעדר מהבית ולישון במקומות אחרים".
כיביתי את הרדיו וניסיתי שוב להתקשר אליך. ככל שמיאנת לענות לטלפון כך גדל הסיכוי שבאמת הרגתי אותך.
בלילה השני למנוסתי הגחתי מתוך חורשה ברכב הדוהר, זריזה ונחושה כמו שד. שמי המלא התנוסס כעת בכל הכותרות של אתרי החדשות ונשמע שוב ושוב בפיהם של כל שדרני הרדיו, אולם עדיין לא נתפסתי, ולא הייתה לי שום כוונה להיתפס. בקור רוח הסכמתי עם עצמי שעוד מסוכן מדי לחזור לתל אביב או להגיע לירושלים, לכן היה עליי למצוא מקלט בדרכים. החניתי את הרכב בפאתי יישוב שאת שמו לא ידעתי וטיילתי ברגל ברחובותיו החשוכים. בתים פרטיים, חניות פרטיות, שבילי גישה ללא מוצא. התושבים המעטים שהיו אמיצים מספיק לצאת מבתיהם בלילה שכזה הציצו בי בחשדנות, אז מתוך שכנות טובה השתדלתי להימנע מהם. חתולי רחוב אחרים, נסתרים מהעין, ייללו ממסתוריהם. מסוקים לא שמעתי.
נדדתי בין חצרות עד שמצאתי בית שנראה לי ריק מדיירים. דופלקס, חנייה ריקה, האורות היו כבויים ודלת הכניסה לא נעולה. חלצתי את נעליי ונכנסתי. כשהדלקתי את האור נגלה בפניי מראה מוכר של סלון משפחתי: צבעים נעימים, רצפות נקיות, כפכף אבוד מתחת לספה, שלט למזגן זרוק על משען הספה. ישבתי לכמה רגעים על כיסא במטבח ושידלתי את עצמי להרגיש בבית. על השולחן הייתה קערה עם בננות ותפוז, אבל לא היה לי כוח לקלף כלום. המשכתי לשבת עד שנזכרתי בגופי העייף, ובך. קמתי לחפש את חדר השינה של ההורים, וכשמצאתי אותו שמחתי לגלות בו גם טלוויזיה.
המיטה הייתה גדולה ומזמינה. טיפסתי לתוכה וערמתי עליי את השמיכות, נבלעת בתחושה הנעימה של סדינים קרירים וריח של מרכך כביסה. שקעתי אחורה אל תוך הכריות והרגשתי את שריריי מתרפים ואת עיניי נעשות כבדות. כך רציתי להישאר לתמיד, ובכל זאת הדלקתי את הטלוויזיה; פעולת רפאים ממרחק.
בבת אחת הופיעו מולי פניה הנאים של יונית, או תמר, או טלי, ומתחתיהן כותרת גדולה – המחבל נתפס וחוסל. צפיתי בגופה המדממת שעל המרקע בשלווה מנומנמת. כמה נחמד זה היה. היא הופיעה שוב ושוב, בכל פעם מזווית חדשה. המחבל נתפס וחוסל. המחבל נתפס וחוסל. פניו מפוקסלות, דם ניגר מגופו ונשפך על המדרכה, מחלחל אל האדמה, אל בטן האדמה, אל מרכז העולם. רגע לפני שנרדמתי חייגתי את המספר שלך, אבל שוב הגעתי אל התא הקולי.
התקשרתי אבל לא ענית, לילה טוב.
Opmerkingen